בית-המשפט האירופי לזכויות אדם אּשרר את החלטת בית-המשפט הגבוה בפינלנד, אשר הטיל קנס על אישה שפרסמה ספר על אודות הרומן שלה, בו היא מתארת את רגעיה האינטימיים עם ראש ממשלת פינלנד. האחרון לא הכחיש את אמיתות הסיפור, אך טען שפרסום חלקים מסוימים מתוכו פוגע בפרטיותו ובפרטיות ילדיו. באיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לפרטיות, קבע בית-המשפט האירופי, פוליטיקאים צריכים להשלים עם חדירה לפרטיות יותר מאשר אזרחים מן השורה. אולם, במקרה הנוכחי, הצורך להגן על חייו הפרטיים של ראש הממשלה גובר על חופש הביטוי של הסופרת.
בית-המשפט העליון במסצ'וסטס קבע פה-אחד כי אין לפרש את האיסור הפלילי על צילום בסתר של אדם בעירום מלא או חלקי ככזה החל גם על צילום של איברים מוצנעים מתחת לחצאיות נשים (upskirting). על-פי פסיקתו של בית-המשפט, החוק אוסר על צילום בנסיבות בהן סביר שהמצולם יניח שהוא נמצא בסביבה פרטית ולכן לא יצולם, אך החוק אינו חל על צילום במרחב הציבורי, כמו בעת נסיעה באוטובוס. כעבור מספר ימים, בתגובה לפסק-הדין, בית-המחוקקים של המדינה העביר הצעת חוק נקודתית האוסרת צילום כזה, בדומה לחוקים הקיימים במדינות אחרות.
במאמרו, "The Perceived Intrusiveness of Searching Electronic Devices at the Border: An Empirical Study", עורך מת'יו קוגלר (University of Chicago) בחינה אמפירית המנסה לבדוק את האינטרסים והציפיות של אנשים בכל הנוגע לחיפוש במעברי גבול, לרבות חיפוש שיכול ויערך במכשירים האלקטרוניים שברשותם. קוגלר מצא כי רובינו מאמינים שחיפוש במכשירים אלקטרוניים מהווה הפרה בוטה יותר של הפרטיות והכבוד מאשר חיפוש גופני מסורתי. תוצאות המחקר עולות בקנה אחד עם פסיקתו השנויה במחלוקת של בית-המשפט הפדרלי לערעורים (9th Cir.) בעניין United States v. Cotterman, בו נקבע כי כדי לערוך חיפוש שכזה כדין דרוש שיתקיים חשד סביר, דבר שלא היה דרוש עד כה.
הצעת-חוק צרפתית שמטרתה לאסור על הכחשת רצח העם הארמני, נפסלה על-ידי בית-המשפט הצרפתי לחוקה. ההצעה העלתה את השאלה האם המדינה צריכה להגן על אזרחיה מביטויים פוגעניים או מהסכנה של שמיעת דעות שגויות? במאמרה, "Should Hate Speech Be Protected: Group Defamation, Party Bans, Holocaust Denial and the Divide Between (France) Europe and the United States", סוקרת יואנה טורקוצ'וריטי (Harvard Law School) את החקיקה במדינות שונות האוסרת על ביטויי שנאה. הסקירה מובילה למסקנה כי החקיקה באירופה מגבילה יותר מאשר זו בארצות-הברית, כאשר בצרפת התבטאויות גזעניות מובילות לענישה חמורה יותר מאשר התבטאויות אחרות. בנוסף, טורקוצ'וריטי מציגה את ההצדקות הפילוסופיות העומדות מאחורי האיסורים הללו, וטוענת כי יש להבחין בין סוגים שונים של ביטויי שנאה: ביטויים נגד קבוצה; חרם על מפלגות פוליטיות; והכחשת אירועים היסטוריים.
האם יש להתיר לבעלי-דין עשירים "לשכור" שופטים ואולמות בית-משפט, כדי שידונו בתביעותיהם בפרטיות ויותירו את ההחלטות בסתר? התשובה הברורה היא לא; אך אם עתירת שופטי בית-המשפט בדלאוור לבית-המשפט העליון של ארצות-הברית תתקבל, הרי שהפרקטיקה התיאורטית הזו תהפוך שם לאפשרית. בטורה, "Renting Judges for Secret Rulings", מבקרת ג'ודית רזניק (Yale Law School) את החוק בדלאוור המאפשר לבעלי-דין לשלם עבור שימוש בשופטים ואולמות בית-המשפט לצורך הליך "בוררות" אשר מייצר החלטה משפטית אכיפה, אך בהשוואה להליכים מקובלים אשר גלויים לציבור, ההליך במקרה זה אינו מתועד, האולם סגור לקהל והתוצאה סודית. לדעת רזניק, זו המחשה דרמטית כיצד בעלי-דין עשירים מנצלים את משאביהם כדי לסגור אולמות משפט שמשלמי המיסים מממנים ואשר החוקות דורשות את פומביותם.
