בשני פסקי-דין ישראליים שניתנו לאחרונה – בעניין חורי ובעניין צ'ינצ'ולקר – התעוררה באופן ראשוני השאלה אם בהתאם לדיני העונשין בישראל ניתן להרשיע אדם בעברה של גרימת מוות בנסיבות שבהן עוּבּר נפגע לפני הלידה אך נולד חי ומת לאחר-מכן (מצב המכונה במאמר "נפגע, נולד ומת"). שאלה זו התעוררה במספר רב של פסקי-דין בארצות שונות ובתקופות שונות, ובאופן מפתיע לא נידונה מעולם בבתי-המשפט בישראל.
לאחר סקירה היסטורית של השאלה, לרבות סקירת המצב בשיטות משפט שונות, נטען כי המצב בשיטת המשפט הישראלית הוא ייחודי ואנומלי: פרט לעברה של ביצוע הפלה לא-חוקית, שאינה רלוונטית למירב המצבים השונים של תקיפה וגרימת מוות, אין בדיני העונשין הישראליים אפשרות להעמיד לדין אדם בגין גרימת מוות לעוּבּר. במקרה של המתת עוּבּר אי-אפשר להעמיד לדין על עברות ההמתה הרגילות (רצח, הריגה, גרם מוות ברשלנות), וזאת משום שהביטוי "אדם" שבסעיף 308 לחוק העונשין אינו כולל עוּבּר. כמו-כן אין בישראל עברה עצמאית של המתת עוּבּר, ואין גם עברה מיוחדת של תקיפת אישה הרה (למקרה שהתקיפה גרמה למותו של העוּבּר). לנוכח שיקולי מדיניות שונים וכן לאור המשפט ההיסטורי והמשווה, המסקנה העיקרית של המחקר היא כי האפשרות להרשיע אדם בגרימת מוות לעוּבּר במצב של "נפגע, נולד ומת" היא עיקרון ראוי, לפחות כעקרון-מינימום. נוסף על כך הכותבים ממליצים למחוקק לתת את דעתו לסוגיה זו ולהסדירה בחוק העונשין.
