במרכז מאמר זה עומדת השאלה האם התפיסה הרב-תרבותית, שנולדה מתוך הדמוקרטיה הליברלית, צריכה להתחשב גם בקהילות הכופרות ברעיון הליברלי שהצמיח מלכתחילה את ההתחשבות המיוחדת בהן. בשנים האחרונות אנו עדים להתפכחות בקרב מדינות אשר מתמודדות עם קבוצות מיעוטים המבקשות לשמר את זהותן תוך פגיעה בקבוצות אחרות בחברה.
בחלקו הראשון של המאמר מוצגות ארבע הבחנות של קהילות מיעוטים – קהילות ליברליות נפרדות תרבותית, קהילות לא ליברליות גרדא, קהילות פוליטיות וקהילות אנטי ליברליות. שתי הקבוצות הראשונות – הליברליות הנפרדות והלא ליברליות גרדא – הן בעלות מאפיינים המאפשרים את קיומה של החברה הדמוקרטית ליברלית. לעומתן, הקהילות הפוליטיות הלא ליברליות והאנטי ליברליות – המשתייכות לקבוצה השלישית והרביעית – מהוות אתגר משמעותי. קהילות אלו מבקשות לנצל את כוחן הפוליטי לא רק על מנת לשמר את ייחודיותן, אלא גם על-מנת לכפות באלימות את אורחות חייהם ומנהגיהם על יתר הקבוצות. עמדתו של פרופ' רובינשטיין, היא כי אין להעניק לקבוצות אלו את ההתחשבות הייחודית של הגישה הרב-תרבותית.
בחלקו השני של המאמר מתייחס פרופ' רובישנטיין למדינת ישראל כמקרה מבחן. מדינת ישראל ייחודית במארג המדינות הליברליות. אין בה רוב מובהק לחילונים (שלא כולם ליברלים), לדתיים לאומים (שלא כולם לא ליבראליים), לחרדים, למסורתיים ולערבים, על קהילותיהם הדתיות השונות. היא מורכבת מגלי עלייה משמעותיים אשר ייבאו אליה קבוצות בעלי מאפיינים ייחודיים המעלות שאלות חשובות בנושא שימור שפת האם, תרבות ייחודית ושילוב הקבוצות במארג החברתי הכולל. ישנן קבוצות מיעוט שונות אשר חלקן אומנם מיעוט מבחינה כמותית אך כוחן הפוליטי עצום. קבוצות אלו, בחלקן, אינן מכירות בזהותה הדמוקרטית-ליברלית של מדינת ישראל ואף מצהירות בגלוי על כך. עמדתו של פרופ' רובינשטיין היא כי אין זה ראוי להשתמש בטיעון הרב תרבותי כדי להגן על האינטרסים של אותן הקהילות.
