השימוש בכלי-טיס בלתי-מאוישים (כטב"מים) לצרכים אזרחיים (קרי, לצרכים לא-צבאיים) נהפך בשנים האחרונות, לטוב או לרע, לעובדה מוגמרת. אנשים פרטיים, חברות מסחריות ורשויות המדינה (בעיקר רשויות אכיפת החוק, ובראשן המשטרה) זיהו זה כבר את הפוטנציאל האינסופי כמעט המצוי בכטב"מים. במקביל, יצרניות הכטב"מים ויצרניות ציוד-הקצה המותקן על כלי-הטיס זיהו אף הן את הפוטנציאל הכלכלי האדיר הטמון בשוק הכטב"מים.
עם זאת, לצד היתרונות הרבים של השימוש בכטב"מים, הנסקרים במאמר זה, קיים גם חשש גדול שבמקביל לגידול בשימוש בכטב"מים יתרחש כרסום בזכות לפרטיות וייווצרו השלכות-לוואי חברתיות שליליות, דוגמת התעצמותה של המציצנות.
מאמר זה מנסה לבחון כיצד ליצור הסדר אשר מחד גיסא יבטיח ניצול מרבי של היתרונות המשמעותיים הטמונים בשימוש האזרחי בכטב"מים, דוגמת הגשמת חופש הביטוי ושימושים מסחריים, ומאידך גיסא ימנע (או לפחות יצמצם) את ההשלכות החברתיות השליליות הנובעות מהשימוש בכלי-הטיס הללו.
לצורך מתן מענה לסוגיה האמורה, המאמר מתמודד עם כמה קשיים, ביניהם הקושי להגדיר מהי פרטיות, לנוכח היותה זכות עמומה ודינמית; העובדה שכל הסדר שיתיר שימוש בכטב"מים חייב לשמור על איזון בין הזכות לחופש הביטוי לבין הזכות לפרטיות, המהוות זכויות-יסוד בעלות מעמד נורמטיבי זהה; והעובדה שלכל אחת מקבוצות המשתמשים בכטב"מים (אנשים פרטיים, חברות מסחריות ורשויות ממשלתיות) יש אינטרסים שונים, מה שמחייב מציאת הסדר וכללים מתאימים לכל אחת מקבוצות המשתמשים.
קושי נוסף נובע מכך שכיום כבר נעשה בישראל שימוש בכטב"מים על-ידי אנשים פרטיים, חברות מסחריות ורשויות החוק, אך אין דיון ציבורי בנושא, וגם טרם גובש הסדר משפטי מקיף בתחום. בהעדר הסדר כזה, המאמר מבקש לבחון את הדין הקיים בישראל, תוך בחינת הפתרונות שהוצעו ואומצו בארצות-הברית ובאירופה, ובהתאם להציע פתרונות להתנגשות בין השימוש בכטב"מים לבין השמירה על הזכות לפרטיות. הפתרונות המוצעים כוללים שילוב של תיקוני חקיקה, פתרונות טכנולוגיים וכן פעולות נוספות שיש לנקוט על-מנת לצמצם – גם אם לא למנוע לחלוטין – את הסכנה לזכות לפרטיות.
