אחד התחומים שבהם ניכרים אותותיה של המהפכה החוקתית הוא סוגיית תחולתן של הזכויות החוקתיות במשפט הפרטי. אם בראשית הדרך התעורר ויכוח לגבי הלגיטימיות של החלתן, נראה כי הוויכוח הוכרע, ודבר החלתן נהפך לעובדה קיימת. בעשרים השנה האחרונות הוחלו הזכויות החוקתיות בקצב הולך וגובר בתחומים רבים ומגוּונים. המאמר בוחן את השאלה באיזה אופן יש להחילן. גם במסגרת מודל התחולה העקיפה, המקובל במקומותינו, אפשר לבחור בהחלה גורפת שלהן או בהחלתן בצורה מצומצמת ומידתית. הטענה המרכזית של המאמר היא כי בבואה להחיל את הזכויות החוקתיות במשפט הפרטי, על שיטת המשפט לפעול באופן הרמוני וקוהרנטי עם האיזונים הנערכים בתחומי המשפט הציבורי שלה בין הזכויות החוקתיות לבין הערכים המתנגשים עימן. המשפט הציבורי כולל איזונים רגישים, לנוכח הצורך להתמודד עם השונוּת התרבותית הקיימת בחברות המודרניות. הוא מאזן בין הזכות לתרבות לבין אינטרסים חיוניים אחרים המתנגשים עימה. חשוב להביא איזונים אלה בחשבון בשעה שבוחנים את החלתן של הזכויות החוקתיות במשפט הפרטי, כדי להימנע מתוצאות סותרות שיסכלו את התוצאות שההנדסה החוקתית של החברה מבקשת להשיג בתחומים כה מורכבים.
כדי לעמוד על טיבה של קוהרנטיות זו, המאמר מבקש להבחין בין שני סוגים של חברות רב-תרבותיות. עם הסוג האחד יש למנות את החברות הנהנות מקונסנזוס רחב יחסית בדבר ערכי-היסוד שלהן, בין שיהיו אלה ערכים לאומיים או ערכים פרוצדורליים ליברליים. עם הסוג האחר יש למנות חברות שאין בהן קונסנזוס כזה, וביניהן חברות שסועות, שבהן קשה למצוא סוגיה מהותית שאינה שנויה במחלוקת בין הקבוצות התרבותיות המרכיבות את החברה. בחברות אלה יש חשיבות מיוחדת לערך האוטונומיה התרבותית, המאפשר לקבוצות תרבותיות בעלות מטען ערכי מתנגש לקיים את מפעלן המשותף. על רקע זה, כאשר באים להחיל זכויות חוקתיות במשפט הפרטי, שני הסוגים של החברות הרב-תרבותיות מצריכים שני סוגים שונים של קוהרנטיות. בחברות שיש בהן קונסנזוס ערכי ניתן להחיל את הזכויות החוקתיות מתוך "קוהרנטיות של שלמוּת". ניתן לשאוף להרמוניה ערכית בין המשפט הציבורי למשפט הפרטי, ולראות את ערכי-היסוד כבסיס נורמטיבי ליצירת חובות וזכויות לא רק במשפט הציבורי, אלא גם במשפט הפרטי. לעומת זאת, בחברות שאין בהן קונסנזוס ערכי, וביניהן חברות שסועות, יש לשאוף לא ל"קוהרנטיות של שלמוּת", אלא ל"קוהרנטיות של שלוֹם". זוהי קוהרנטיות המשקפת פשרות פרגמטיות היכולות להשתנות מעניין לעניין, באופן שאינו הרמוני תמיד עם ערכי-יסוד ועם האיזון ביניהם בתחומים אחרים. בחברות כאלה, המייחסות חשיבות רבה לאוטונומיה התרבותית, יש להיזהר מאוד בהחלת הזכויות החוקתיות במשפט הפרטי. ראוי לאמץ בהן הנחת-מוצא של מחויבות לאוטונומיה ולחירות במשפט הפרטי, שתאפשר את המימוש התרבותי של מגוון רחב של קבוצות תרבותיות (וביניהן קבוצות לא-ליברליות), ולהסיגה רק במקרים המתאימים לנוכח אינטרסים ציבוריים עדיפים. זוהי החלה של זכויות חוקתיות "מבחוץ", ולא "מבפנים" (קרי, לא מתוך המשפט הפרטי), והיא מתאימה במיוחד להחלה על גופים פרטיים אשר מממשים פעולות ציבוריות או מצויים בקשר הדוק עם הממשל.
חלקו האחרון של המאמר מוקדש לבחינת הדוגמה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לנוכח העובדה שישראל היא חברה שסועה, יש להחיל בה את הזכויות החוקתיות מתוך קוהרנטיות של שלוֹם, ולא של שלמוּת. בחלק זה נבחנות באופן ביקורתי כמה דוּגמות – ביניהן עניין קסטנבאום ועניין שביט, עניין קעדאן, עניין נוער כהלכה וחוק ועדות קבלה – שבהן הוחלו זכויות חוקתיות במשפט הפרטי באופן גורף מדי, ולא באופן זהיר כיאה לחברה הרב-תרבותית הישראלית ובהינתן הבסיס הנורמטיבי ששורטט לעיל.
