בשנים האחרונות נחלו רשות ניירות-ערך הישראלית ופרקליטות מחוז תל-אביב (מיסוי וכלכלה) כמה כשלונות בולטים בנסיונותיהם להרשיע נאשמים בעבֵרה של מניפולציה בניירות-ערך באמצעות עסקות אמיתיות (מסחר אמיתי לבדו, ללא הפצה של מידע שקרי או מסחר פיקטיבי). כפי הנראה, הסיבה המרכזית לזיכויים הנזכרים נעוצה בעובדה שהעבֵרה נשענת אך ורק על היסוד הנפשי של העושה, בשעה שבמישור העובדתי התנהגותו של העושה לגיטימית לגמרי.
קושי זה התעצם משעה שביקשו בתי-המשפט לבחון אפשרויות למצבים של עירוב מטרות (או עירוב מניעים), קרי, למצבים שבהם פעל אדם בהתאם למטרות מעורבות או אפילו סותרות – מטרה להשפיע על מחיר נייר-הערך באופן מלאכותי, מחד גיסא, ומטרה כלכלית לגיטימית, מאידך גיסא (להלן: עקרון עירוב המטרות או העיקרון). כפי שאראה, עקרון עירוב המטרות יושם באופן שונה בהליכים שונים שנוהלו בקשר לעבֵרת המניפולציה בניירות-ערך – בתי-משפט מסוימים דרשו שהמטרה המניפולטיבית תהא המטרה המרכזית (הדומיננטית), ואילו בתי-משפט אחרים הסתפקו בכך שהיא תהא ממשית או אף לגיטימית במידה כלשהי.
המאמר בוחן שתי סוגיות מרכזיות: ראשית, את הלגיטימיות של עקרון עירוב המטרות בהקשר של מניפולציה באמצעות עסקות אמיתיות; שנית, לנוכח חוסר העקביות הנזכר בקשר ליישומו של עקרון עירוב המטרות, את הדרך ההולמת לעצב את העיקרון. כפי שאראה, אימוץ העיקרון לגיטימי ואף נחוץ. באשר לדרך עיצוב העיקרון, אמליץ לאמץ את מבחן היסודיות (מבחן האלמלא), שלפיו במצב שבו אלמלא המטרה הלגיטימית לא היה העושה מוציא את פעולתו אל הפועל, תוכשר ההתנהגות בכללותה.
