העבֵרה הפלילית של הפרת אמונים נתפסת כאחת העבֵרות המרכזיות למלחמה בשחיתות השלטונית. בהיותה עבֵרת-סל, על בתי-המשפט לתחום את גבולותיה, תוך מתיחת קו הגבול בינה לבין הפרות משמעתיות או אתיות.
בעבר, ולמרות העדר תיחום מדויק לעבֵרה של הפרת אמונים, זיכו בתי-המשפט לא פעם נבחרי ציבור ועובדי ציבור בכירים מהעבֵרה של הפרת אמונים תוך שהם מדגישים כי מידת הפגיעה באמון הציבור – גם אם אין להקל בה ראש – אינה מגיעה למידה המצדיקה את הפעלתו של המנגנון הפלילי, וכי המקרה ממחיש את הגבול שבין עבֵרה פלילית לעבֵרה משמעתית (פרשת גנות). בדיון הנוסף בפרשת שבס התבקש בית-המשפט העליון לקבוע את תחומי פּרישׂתה של עבֵרת המרמה והפרת אמונים. בית-המשפט בחר להימנע מלתת לעבֵרה פירוש מצמצם, כדי לא לשלול מהחברה הישראלית מכשיר חשוב לשמירה על הערכים שביסוד השירות הציבורי.
במאמר אטען כי הרטוריקה שנקט בית-המשפט בפרשת שבס, כמו-גם האופן שבו פורשו הערכים המוגנים ויסודות העבֵרה של הפרת אמונים, מלמדים כי המאבק בשחיתות הציבורית הגיע לממדים של "פניקה מוסרית". פניקה זו הביאה לידי השתלטותה של העבֵרה הפלילית של הפרת אמונים על תחומים משמעתיים ואתיים.
Moral Panic and Political Corruption:
The Expansion of the Criminal Offense of Breach of Public Trust over Disciplinary and Ethical Areas
Miriam Gur-Arye
Abstract
The criminal offense of breach of public trust is a catch-all offense. The courts are required to define its scope in order to distinguish between criminal offenses and violations of disciplinary or ethical rules.
During the 1990s, Israeli courts acquitted senior public officials of this offense on the ground that while their behavior was improper, it had not crossed the threshold of criminality and should be dealt with by disciplinary means. In 2003, the Israeli Supreme Court granted a rehearing in the case of Sheves (then Director General of the Prime Minister’s Office) in order to define more clearly the elements of the criminal offense of breach of public trust. The Supreme Court held that the offense is an important tool in the battle against political corruption and therefore explicitly refrained from offering a narrow interpretation of the offense.
The article argues that both the rhetoric used by the court and the way in which the offense was interpreted reveal an outburst of “moral panic” concerning the battle against political corruption. This panic has caused the expansion of the offense into areas better controlled by disciplinary and ethical means.
