רשימתי תתמקד בשתי שאלות. האחת היא כיצד אנו אמורים להילחם נגד מורדים או טרוריסטים אשר מתחבאים בקרב אוכלוסייה אזרחית ותוקפים מתוכה. התשובה לשאלה זו מובילה באופן מיידי לשאלה האחרת, שהיא גם סוגיית-הליבה של העניין כולו, אשר מעוררת עצבנות רבה בקרב כולנו: מה מידת הסיכון שחיילינו צריכים ליטול על עצמם במאמציהם להפחית את הסיכונים שהם משיתים על אזרחים כאשר הם מגיבים על מתקפות של אותם מורדים או טרוריסטים?
שאלות אלה רלוונטיות הן לאמריקאים והן לישראלים. בישראל הן עלו בעקבות הדיונים שהתעוררו לאחר המלחמה בעזה [מבצע "עופרת יצוקה"], ואילו בארצות-הברית הן עולות במסגרת הדיונים המתקיימים ביחס לכללי הלחימה באפגניסטן. שאלות אלה אינן רק סוגיות מוסריות, אלא גם מדיניות, מכיוון שמספר הקורבנות מקרב האזרחים משפיע על מידת הלגיטימיות המיוחסת למלחמה הן בדעת-הקהל המקומית והן בזו הבין-לאומית. מורדים מסתתרים בקרב אוכלוסייה אזרחית לא רק כדי להגן על עצמם, כפי שמשתמע מהמונח "מגינים אנושיים", אלא גם כדי לחשוף את האוכלוסייה האזרחית להתקפות. הם מאמינים כי פגיעה באזרחים פועלת לטובתם, ונראה שהם צודקים. חשש זה מפני היתרון שיצמח למורדים אם ייפגעו אזרחים השפיע רבות על קבלת ההחלטות האמריקאית באפגניסטן.
ראו גם אסא כשר ועמוס ידלין "חיי אדם בלחימה בטרור – תגובות על המאמר "דילמת הסיכון" של מייקל וולצר".
