מאמר זה עוסק בנקודת המפגש שבין הליכי חדלות פירעון, ובפרט הליך הקפאת הליכים של מעביד, לבין דיני העבודה. צומת זה עלול לפגוש את העובדים בשני כובעים שונים: הן בכובעם כנושים של המעביד על תביעות עבר והן בכובעם כמקבלי שכר. המאמר בוחן את שתי הסוגיות מפרספקטיבה השוואתית, ועל בסיס זה נותן המלצות לגבי הדין הרצוי.
בכובעם כנושים העובדים בישראל מקבלים עדיפות על נושים אחרים, אולם טיב העדיפות משתנה בין הליכי חדלות הפירעון השונים. בעוד בהליך הפירוק העובדים מקבלים גם גמלה מהביטוח הלאומי וגם דין קדימה במסת הנכסים של החייב, בהליך הקפאת ההליכים הם מקבלים דין קדימה בלבד. המאמר מבקר מצב זה, וטוען כי יש לשנותו בהתאם למודל הגרמני. בהתאם למודל המוצע, דין הקדימה במסת הנכסים יבוטל, ובמקומו, הן בהליך הפירוק והן בהליך הקפאת ההליכים, יקבלו העובדים גמלה על חובות העבר שלהם מהביטוח הלאומי.
לגבי העובדים בכובעם כמקבלי שכר המאמר בוחן את השאלה אם הניסיון לשקם חברה בקשיים, ובפרט הצורך בהקטנת הוצאות השכר לטובת השיקום, מצדיקים פגיעה בזכויות המגיעות לעובדים על פי דיני העבודה (למשל, זכויות על פי הסכמים קיבוציים או חוק עבודת נשים). המאמר מראה כי במדינות אירופה יש נטייה לפגוע בזכויות העובדים לצורך השיקום, אך הוא מבקר את הגישה האירופית. לגישתנו, שיקום החברה אינו מצדיק פגיעה בזכויות העובדים.
