המאמר מנתח את מנגנוני הפיקוח על רשות ניירות-ערך הישראלית ואת מנגנוני השיתוף שמלווים את ההליך שהרשות מובילה במישור הכללים (rulemaking). הניתוח נעשה במבט השוואתי לארבע רשויות ניירות ערך מהמובילות בעולם:
הרשות האמריקאית –(Securities and Exchange Financial Conduct Authority Commission (SEC;
הרשות הבריטית – (Financial Conduct Authority (FCA;
הרשות האוסטרלית – (Australian Securities and Investments Commission (ASIC;
הרשות הגרמנית – (Bundesanstalt für Finanzdienstleistungsaufsicht (BaFin;
הניתוח מתייחס למנגנונים הקיימים (או הנעדרים) בחמישה מישורים עיקריים: מנגנונים במישור הנורמטיבי; מנגנונים שמהווים חלק בלתי-נפרד מההליך המנהלי; מנגנונים הפועלים מחוץ לרשות; מנגנונים שמשובצים בתוך הרשות; ומנגנונים שמוקמים באופן ארעי לטיפול בעניינים נקודתיים.
הניתוח חושף כי הרשות הישראלית חסרה מנגנונים רבים שפועלים באופן מסורתי בארבע הרשויות הזרות, ואשר בכוחם לקדם אסדרה אופטימלית. לנוכח הדברים האמורים, המאמר ממליץ על אימוץ שורה של מנגנונים, תוך הכרה מפוכחת בעלויות הכרוכות באימוצם. הוא מציע להתמודד עם עלויות אלה באמצעות הפעלתם של המנגנונים באופן יחסי למידת השפעתה הצפויה של האסדרה שהם מיועדים ללוות; באמצעות הנהגת פטורים שיוגדרו מראש או אד-הוק; ובאמצעות עיצובם של המנגנונים כך שישתלבו זה עם זה, במטרה למנוע הכבדה על הרשות, מחד גיסא, ועל הקהלים המוסדרים על-ידיה, מאידך גיסא.
