האם חסיון עורך-דין–לקוח מכסה גם דואר אלקטרוני במשרדו של הלקוח? בית-המשפט העליון בעניין היינץ השיב בחיוב. המאמר משיב אחרת. המאמר סוקר את ההסדר המשפטי שעניינו חסיון עורך-דין–לקוח, ומשער כי התקשורת שבבסיס החיסיון נערכת לעיתים קרובות בדואר האלקטרוני משום האטרקטיביות הרבה של מדיום זה. צורת תקשורת זו אטרקטיבית גם לרשויות האכיפה, וזו כנראה הסיבה לכך שהשאלה המשפטית עלתה דווקא כעת. אולם לשון החוק אינה מאפשרת להחיל חיסיון מקצועי גם בסביבת הלקוח. גם האופן שבו חסיונות פועלים אינו מסייע בתרחיש שבו המשטרה מגיעה למשרדי הלקוח.
הלכת היינץ הפכה את החיסיון לסוג של חסינות – מחסום שאינו מקובל בדיני הראיות. ההצדקה שמאחורי ההתעלמות מלשון החוק ופריׂשה רחבה של החיסיון היא תכליתית: למנוע פגיעה דרמטית לכאורה בתקשורת שבין עורכי-דין ללקוחותיהם. אולם הפגיעה הצפויה מּפריׂשה צרה של החיסיון אינה כה גדולה. המאמר יוצא נגד האקטיביזם השיפוטי שמתבטא בעניין היינץ, המשקף גישה שמעדיפה את תכלית החוק על לשונו. במקום לבחור בפתרון שיפוטי אד-הוק, עדיפה חשיבה שיטתית מחדש.
