מאמר זה מנסה לאתגר את ההצדקות המסורתיות של חוקות, המבוססות על הטענה כי חוקות מייצרות החלטות טובות משום שהן מגינות על זכויות האדם, על הדמוקרטיה או על ערכים חשובים אחרים. המאמר טוען כי לעיגון החוקתי של זכויות מוסריות ופוליטיות יש ערך כשלעצמו, בלא קשר לשאלה אם הוא מקדם את ההגנה על הזכויות אם לאו. עיגונן החוקתי של זכויות מוסריות ופוליטיות הוא בגדר הכרה ציבורית בקיומה של חובה של המדינה להגן על הזכות. ההגנה על זכויות במדינה עם חוקה אינה לפיכך עניין של שיקול-דעת או רצון טוב; היא אינה תלויה בגחמות, ברציות או בשיפוטים של המחוקק.
המחבר מרחיב טיעון זה גם למשפט הבין-לאומי ולנורמות טרנס-לאומיות, וטוען כי המשפט הבין-לאומי הוא ביטוי להכרה פומבית בחובה של המדינה להגן על זכויות האדם. אזרחים הם חופשיים רק בחברה שבה זכויותיהם מוכרות כחובות של המדינה ואינן תלויות ברצונם הטוב של המחוקקים.
