אזרח בריטי הלוקה במחלה נדירה הפוגעת בנוירונים וביכולותיו המוטוריות (Motor Neurone Disease) עתר לבית-המשפט הגבוה לצדק בבריטניה כדי לאפשר לו לעבור המתת חסד מכוח זכותו למות בכבוד. טענתו המרכזית היא נגד סעיף 2(1) לחוק הבריטי למניעת התאבדויות (Suicide Act 1961) אשר אוסר על סיוע בהליך התאבדות, גם כאשר מדובר בהמתת חסד. טענתו היא שהחוק פוגע באוטונומיית החולה לבחור בטיפול הרצוי לו וכן פוגע בכבוד האדם כאשר החולה נדרש לחיות ברמת חיים בלתי נאותה. המתות חסד אסורות בבריטניה ולכן בחר האזרח לממש את זכותו בדרך עקיפה באמצעות טענה כי החוק למניעת התאבדויות פוגע בזכויות אדם, שכן אם יצליח בעתירתו ארגונים העוסקים בהליך יוכלו לממש את זכותו למות בכבוד. בשנים האחרונות, המתות חסד והזכות למות בכבוד ניצבות במרכז השיח הציבורי בארץ ובעולם, כאשר ארגונים ומדינות מנסים למצוא פתרונות לפרטים הרוצים לסיים את חייהם לפי בחירתם אשר תואמים את האפשרויות הטכנולוגיות הקיימות ורוח התקופה. בישראל, נושא המתות חסד זכה לחשיפה גבוהה ולשיח ציבורי לאחר ששדרן הרדיו, עדי טלמור, שם קץ לחייו בעזרת מוסד המתות החסד דיגניטאס השוויצרי. בנוסף, חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו-2005 מנסה לתת פתרון לסוגיה מורכבת זו, כאשר ישנם מתנגדים רבים להחלת הליך זה בישראל, בין היתר, מסיבות דתיות.
מועמדותו של השופט מריק גרלנד, המועמד הנבחר של הנשיא היוצא אובמה כמחליפו של השופט המנוח סקאליה בבית-המשפט העליון של ארצות-הברית, הוסרה עם נעילת הקונגרס ה-114. בסנאט, הבית העליון בקונגרס האמריקאי אשר אמון, בין היתר, על אישור מועמדי הנשיא, היה באותה העת רוב רפובליקני. הסנאט סירב לדון במועמדותו של גרלנד במשך תקופה ממושכת של כעשרה חודשים, בטענה שבתקופה בה ארצות-הברית עומדת לפני בחירות, ראוי שהמינוי יאושר על-ידי הנשיא והסנאט שעתידים להיבחר. גם עתירה לבית-המשפט העליון לחיוב הסנאט לדון במינוי נדחתה. בהימנעותו מפעולה, הסנאט הביע את דעתו ביחס לגבול הסמכויות של ממשלת-מעבר ופעולותיה האסורות, בדומה לגישת הפסיקה הישראלית.
בישראל, בית-המשפט העליון נמנע מהחלת ביקורת שיפוטית בהחלטות שניתנו בידי שאר הרשויות, ודוחה עתירות שהוגשו בנושאים עקרוניים מקום בו ראה התערבות זו כנוגדת את עקרון הפרדת-הרשויות. מינוי שופט לבית-המשפט העליון נעשה בידי נשיא המדינה, בהתאם לבחירה של הוועדה לבחירת שופטים. ההרכב הייחודי של הוועדה, המייצג את שלוש הרשויות וכולל שלושה שופטים, בשילוב הדרישה לרוב מיוחס של שבעה מתוך תשעת חבריה, מעניקים בפועל לנציגי מערכת-המשפט זכות וטו. בעקבות זאת, הונחה על שולחן הכנסת לדיון מוקדם הצעת חוק בתי המשפט (תיקון – רוב רגיל למינוי שופט בית המשפט העליון), התשע"ז-2016, שעניינה החזרת הדרישה לרוב רגיל.
בית-המשפט העליון באלבמה (Alabama Supreme Court) קבע פה-אחד כי קיימת עילת תביעה בשל גרם מוות של עובר. במקרה זה, רופא הואשם ברשלנות כאשר אחת מהמטופלות הפילה את עוברה בשליש הראשון להריונה. הדין הפלילי המדינתי נבחן בצורה מרחיבה כך שפרשנות התיבה "אדם" כוללת בתוכה גם עוברים, במנותק מהשאלה האם העובר בר-קיימא – משמע, האם מסוגל לשרוד בעצמו מחוץ לרחם אמו. בית-המשפט פסק כי מעת ההתעברות, הוולד מוגן על-ידי החקיקה המדינתית ובהתאם ניתן להחיל את הדין הפלילי במקרה של מוות. בית-המשפט הרחיב את קביעתו, בשל החסינות הניתנת לרופאים במישור הפלילי, ופסק כי קיימת עילת תביעה בגין רשלנות בהליך האזרחי. בישראל נדונה סוגיה דומה בעניין רע"פ 7036/11 מדינת ישראל נ' חורי, במסגרתו בית-המשפט העליון הרשיע את הנאשם בגרימת מוות ברשלנות, אך בנימוק שונה מזה שניתן בבית-המשפט באלבמה. בהתאם לסעיף 308 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, מעשה העבירה נעשה במי שבאותה שעה לא היה מוגדר כ"אדם" על-פי החוק. אולם, בית-המשפט קבע כי ניתן "למשוך" את זיקת העיתוי בין הנסיבה להתנהגות בעבירה תוצאתית. לרוב, בעבירות מסוג זה הפגיעה באובייקט הפיזי מאוחרת להתנהגות המחוללת את התוצאה ומכאן ייתכנו מצבים בהם הנסיבה לא תתקיים בשעת ההתנהגות, אלא אך במועד התוצאה המזיקה. לאור האמור, הנסיבה – "אדם", אינה חייבת להתקיים בעת ביצוע המעשה וניתן להחילה באופן שמתקיים הקשר-הסיבתי הדרוש לשם הוכחת הרשעה. באתר כתב העת פורסם מאמר פרי עטם של יורם רבין ויניב ואקי בנושא זה.
בשלוש השנים האחרונות התרחש "ריקול" (קריאת תיקון) מהגדולים אי-פעם בתעשיית הרכב, כאשר מנהל הבטיחות בדרכים האמריקאי דרש מחברת "טאקאטה" היפנית, השולטת בשליש משוק כריות האוויר בעולם, לבצע תיקון בכ-100 מליון כריות אוויר, נוכח תקלה שהובילה להתפוצצותן תוך פיזור רסיסים לעבר אזור הפנים של הנהג ושל הנוסע. תקלה זו גרמה עד כה לכ-17 מקרי מוות מסביב לעולם, ולפציעתם של יותר מ-100 בני אדם. לאחרונה, החברה חתמה על הסדר טיעון עם משרד המשפטים האמריקאי, במסגרתו תודה באשמת הונאה, תשלם פיצויים בסך מיליארד דולר, וכן תבצע שינויים במנגנונים שלה ותעבור תקופת מבחן (עליה יפקח משגיח המוסכם על הרשויות ויועסק על ידי החברה). החברה הואשמה כי לא רק שלא עמדה בחובת הדיווח הקבועה בתקנות ה-NHTSA, הרגולטור האמריקאי הממונה על הביטחות בדרכים והסתירה את אותן תקלות במשך 15 שנים, אלא אף ניסתה להונות את הרגולטור. במסגרת אותה פרשה, הואשמו שלושה בכירים לשעבר בחברה בזיוף תוצאות הבדיקה שנעשתה בכריות האוויר, במטרה להסתיר את הפגם שהתגלה בהן.
במדינת ישראל, ישנה הגנה רחבה על הצרכן – הן בחוק האחריות למוצרים פגומים, הקובע כי יצרן חייב לפצות את מי שנגרם לו נזק גוף כתוצאה מפגם במוצר שייצר ללא קשר לשאלת האשם, והן בחוק הגנת הצרכן המטיל חובת גילוי לצרכן על כל פגם במוצר. בעבר, התבצעו במדינת ישראל מספר קריאות תיקון ומשרד התחבורה אמון על איתור ואכיפת תקלות מסוג זה המתגלות אצל יצרני רכב וסמכותו מעוגנת בתקנות התעבורה.
בית המשפט העליון של ארצות הברית דחה ערעור של מספר בנקים גדולים, בתביעות שעניינן קשירת קשר להשפעה מניפולטיבית על שער ה-Libor ((London Interbank Offered Rate, המשמש אמת מידה בסיסית ומקובלת לקביעת שער הריבית של בנקים על-ידי שקלול ממוצע ריביות אשר בנקים בלונדון גובים זה מזה מדי יום. פעולות הבנקים בין השנים 2007–2009, הביאו למצג מעוות של איתנותם הפיננסית בפני משקיעים ולווים, ובמיוחד בתקופת המשבר הכלכלי ב-2008, בין היתר באמצעות הזרמת שערי ליבו״ר נמוכים על מנת להציג חוסן כלכלי ״מלאכותי״. החשיבות שבדחיית הערעור מצויה בהגדלה משמעותית של סיכויי הזכייה של משקיעים פרטיים בתביעות אזרחיות נגד הבנקים, ומהווה צעד נוסף במאבק המשפטי נגד עבירות מניפולציה כלכליות בינלאומיות. ״פרשת הליבור״ היא דוגמה לחומרה המוגברת אותה מייחסים בתי המשפט ברחבי העולם למניפולציה במחירים המשפיעה על השוק החופשי. בישראל, ניתן לאחרונה פסק הדין בעניינו של דנקנר במחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב, שעסק בעבירת המניפולציה בשוק ההון (״הרצת מניות״), המשפיעה על מחיריהם של ניירות ערך סחירים. פסק הדין הרחיב את סל המקרים בהם יורשע אדם בגין פעולה שנועדה לעוות מחיר, ובמקרה זה – של נייר ערך, בין היתר, גם למקרה בו הכסף להנפקה שהשפיעה על מחיר נייר הערך גויס ממקורביו של בעל השליטה הנאשם ולא ממנו באופן ישיר. במקרה אחר, הורשע אדם שאף לא החזיק בנייר הערך שמחירו עוות בגין פעולותיו.
עם פתיחת המושב של בית הנבחרים של ארצות-הברית, החלו שניים מחבריו בקידום הצעת חוק שתאפשר שידורים טלוויזיוניים של דיוני בית המשפט העליון של ארצות-הברית. הצעת החוק טרם פורסמה, אך ההנחה הרווחת היא כי היא תתבסס על הצעה דומה משנת 2015. זוהי הפעם הרביעית שהצעת חוק כזו מקודמת בבית הנבחרים, כאשר בכל שלוש הפעמים הקודמות נתקלה ההצעה בהתנגדות מצד מרבית שופטי העליון. כיום, דיונים משפטיים בבתי משפט מדינתיים משודרים באופן קבוע, הן בערכאות הנמוכות והן בערכאות הערר. לעומת זאת, סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי הפדרלי אינו מאפשר צילום או שידור של דיונים בערכאות הפדרליות. באותו עניין, בית המשפט הגבוה באירלנד דחה השבוע עתירה בה התבקש לאפשר את שידורו של אחד הדיונים הצפויים להתקיים בו בחודש אפריל, נוכח קיומו של "אינטרס ציבורי" בדיון. בישראל, סע' 70(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 קובע כי אין לבצע תצלומים מבית המשפט או לפרסמם מבלי אישור בית המשפט. בשנת 2000 הורה שר המשפטים דאז, ד"ר יוסי ביילין, על הקמת ועדה בראשות השופטת (כתוארה אז) בייניש לבחינת סוגיית השידורים. עם סיום עבודתה המליצה הוועדה על אפשור שידורים באופן הדרגתי, אך בשנים שלאחר מכן לא קודמה כל הצעת חוק בנושא. בשנת 2013 הוגשה הצעת חוק לתיקון עקיף של סעיף 70(ב), בהוראת שעה, כך שיתאפשר שידור מבתי משפט מנהליים ודיוני בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. ההצעה לא נחקקה, אך היא הובילה להסכמות בין שרת המשפטים ציפי לבני לבין נשיא בית המשפט העליון בדימוס גרוניס על שידורים ניסיוניים, בשנת 2014 שודר הדיון בבג"ץ 9134/12 משה גביש נ' הכנסת.
המועצה החוקתית בצרפת – שהיא הסמכות המשפטית העליונה במדינה – פסלה לאחרונה סעיף בחוק השוויון והאזרחות הצרפתי, בשל פגם טכני בהליך קבלתו שמתבטא בכך שהסעיף לא הופיע בהצעת החוק המקורית. ההחלטה מתבססת על סעיף 45 לחוקה הצרפתית המעגן כללים פרלמנטריים לגבי אופן העברת דבר חקיקה. תכלית הסעיף הנפסל הייתה להרחיב את הסמכות ההורית הקבועה בקודקס האזרחי כך שגינוי פעולות פוגעניות ומשפילות כלפי ילדים, לרבות כל שימוש באלימות גופנית, יקבל ביטוי בדין. מטרת החוק, שמשמעותו סמלית בעיקר ולא כולל סנקציה על פעולות פוגעניות ומשפילות של הורים כלפי ילדיהם, הייתה לייצר הבנה נורמטיבית בקרב הורים כי כל ביטוי אלימות כלפי ילדיהם, גם במסגרת חינוך לכאורה, היא פסולה. החוק הגיע לאחר שבפברואר אשתקד קראה ועדת האו״ם בדבר זכויות הילד לצרפת לכלול איסור מפורש על ענישה גופנית כלפי ילדים. בנוסף, מועצת אירופה ביקרה את צרפת על כך שאינה אוסרת ענישה גופנית, בניגוד לרוב מדינות אירופה האחרות. סוגיית הענישה הפיזית של ילדים בידי הוריהם נידונה גם במשפט הישראלי. בשנותיה הראשונות של המדינה הייתה נהוגה הסברה כי ניתן להשתמש במידה מסוימת של אלימות לשם חינוך ילדים. ואולם, עם התגברות המודעות לזכויות ילדים ובהמשך לאימוץ האמנה בדבר זכויות הילד בשנת 1991, השתרשה גישה השוללת מן ההורה סמכות לענישה גופנית כלפי ילדו. גישה זו באה לידי ביטוי משפטי מפורש כאשר בית-המשפט העליון דחה את ערעורה של אם שהורשעה בהתעללות בקטין. עיקר הדגש בפסק-הדין הונח על זכות הילד לכבוד, לשלמות הגוף ולבריאות הנפש. איסור זה מעוגן כיום בסעיף 368 לחוק העונשין.
סקירת החדשות היא פרי עטם ועטן של עליסה קפלן, רועי גזית, רן מס, אביה חן, אורי שקד, דור מרינובסקי ועידן אורליצקי.
