אי-קיום החלטות של בג"ץ על-ידי המדינה מסתמן בשנים האחרונות כתופעה של ממש. משאין בידיו אמצעים אפקטיביים לאכיפת צוויו, ואף לא לפיקוח על מאמצי המדינה לקיימם, בית-המשפט העליון מוצא את עצמו בדילמה: מצד אחד, הוא נזהר לא להוביל את המערכת למשבר חוקתי בכל מקרה של אי-קיום, ופונה תחת זאת לכלים רכים של תמרוץ וביוש לצורך השגת רמה נסבלת של קיום; מצד אחר, כדי למנוע שחיקה של מעמדו, הוא נמנע לא אחת מלהסכים לדחיות ולהפרות שונות של החלטותיו, מה שמוביל לעיתים לעימות ישיר עם הרשויות הפוליטיות, כמו במקרה של פינוי היישוב עמונה, למשל. המאמר מציג קווי מתאר למודל דיוני-מוסדי שנועד למתן את עוצמת הדילמה של בג"ץ ולשפר את רמת הקיום של החלטותיו על-ידי המדינה, באמצעות הפקדת סמכויות האכיפה והביקורת על קיום פסקי-הדין בידיהן של ערכאות הדיון. המאמר טוען כי לבית-המשפט העליון, דווקא מפאת "עליונותו", חסרים כלים חיוניים לבירור ראייתי, לגיבוש תמונה עובדתית מלאה על מאמצי הרשות, ולהטלת סנקציות אישיות על פקידי הממשל שמסכלים את קיום צוויו. ערכאת דיון, דוגמת בית-המשפט המחוזי, עשויה להיות זירה אפקטיבית יותר לפיקוח נמשך אחר ביצוע ההחלטות של בג"ץ, במיוחד כאלה שקיומן מורכב מבחינה פוליטית או מוסדית.
