מאמר זה בוחן את שאלת הכלל המשפטי המצוי והרצוי בעניין גובהם של מזונות הילדים במצב שבו משמורתם הפיזית של הילדים משותפת בין הוריהם כך שזמני השהייה של הילדים עם הוריהם מתחלקים באופן שווה. שאלה זו הינה חלק מהוויכוח הציבורי סביב המלצותיה של ועדת שיפמן, הכוללת גם את ביטול הדין האישי בענייני מזונות הילדים ואימוץ דין אזרחי טריטוריאלי תחתיו.
במשך שנים התקבעה בפסיקה התפיסה כי משמורת משותפת וחלוקת שווה של זמני השהייה מובילות להפחתה של כרבע מדמי המזונות המקובלים. בשנים האחרונות ניכרת שונוּת רבה בפסיקתן של הערכאות הדיוניות ביחס לגובה ההפחתה הראוי. במאמר אנו מזהים שלוש מגמות בפסיקה, בהובלתם של בתי-המשפט המחוזיים תל-אביב, חיפה ומרכז. נציג את שלוש המגמות תוך מתיחת ביקורת עליהן – הן מבחינת הדין האישי הנוהג, הן מנקודת-המבט של הדין הרצוי. לאחר-מכן נציג את המסקנות ואת הנוסחה המוצעת בדוח ועדת שיפמן, ונצביע על הכשלים הטמונים בהם לשיטתנו, במיוחד במקרים של משמורת משותפת וחלוקה שווה של זמני שהייה. לבסוף נציע דרך ראויה להכרעה, תוך הכרה בהמשך שליטתו של הדין האישי בתחום, כמו-גם בכך שבשנים האחרונות התפתחה בפסיקה מגמה של קביעת משמורת משותפת גם במצבים של קונפליקט הורי עמוק.
