המאמר בוחן אם הניטרליות של המגשר מקדמת השתתפות מעצימה של קבוצות מוחלשות בגישור. תחילה המאמר בוחן את יחסי-הגומלין בין תפיסת הניטרליות של הצד השלישי בהליך המשפטי האדוורסרי ובהליך הגישור לבין עקרונות של צדק פרוצדורלי. ההנחה המוטמעת באידיאולוגיה של הגישור היא כי הענקת רמה גבוהה של "שליטה" בתהליך לצדדים מגבירה את הסיכוי שהתהליך יתאפיין במידה גבוהה של צדק פרוצדורלי ושהצדדים המשתתפים בו יעברו העצמה.
לאחר-מכן מוצגות המשמעויות שניתנו למושג הניטרליות של המגשר בשני המודלים הרווחים של הגישור: מודל פתרון הבעיות והמודל הטרנספורמטיבי. בהמשך המאמר עומד על הזיקה בין משמעויות אלה לבין הרעיון של אי-משוא-פנים שיפוטי. הטענה המועלית במאמר היא כי זיקה זו מכוננת את הניטרליות בשני המודלים של הגישור כמורכבת משתי צורות מוסר שונות, שביניהן מתקיימים יחסים של "זוגיות מבנית": אתיקה של אי-משוא-פנים מזה ואתיקה של אכפתיות מזה. יחסים אלה מכוננים לטענתי את הגישור כאתר של רגולציה, ומפחיתים את סיכוייהן של קבוצות מוחלשות לעבור העצמה בגישור.
לבסוף אטען כי כדי להגביר את האפשרות לעבור העצמה בגישור, יש לאמץ אתיקה חלופית לניטרליות המבוססת על נשיאת-פנים שווה. בפרק האחרון מוצג מודל הגישור הנרטיבי, ונבחנת המידה שבה הוא מבוסס על אתיקה של נשיאת-פנים שווה.
