מאמר זה מתמודד עם שאלת שקלולם של יחסים מחוץ לנישואים במסגרת חלוקת הרכוש המשפחתי. בשלהי שנות השבעים ניתנה הלכה אחת, בלתי-מנומקת, שקבעה כי יחסים אלה אינם שיקול רלוונטי בחלוקת הרכוש. ההלכות הבאות אחריה יצאו ידי חובתן בהפניה אליה, ולא מצאו לנכון לקיים דיון כלשהו בשיקולים השונים הקיימים בסוגיה. מאמר זה מבקש להשלים חלל זה ולעיין מחדש בסוגיה זו. לשם כך המאמר מנתח את הבסיסים התיאורטיים של הלכת השיתוף, של הסדר איזון המשאבים, של שיטת המשפט העברי ושל שיטת המשפט האמריקאית בהקשר של חלוקת הרכוש, ובכלל זה את התייחסותן של השיטות השונות ליחסים מחוץ לנישואים. המאמר מעלה ספקות אם עמדתה הנחרצת של הפסיקה הישראלית קוהרנטית עם הבסיס התיאורטי של הלכת השיתוף ועם הבסיס התיאורטי של הסדר איזון המשאבים. ספקות אלה מתחזקים על רקע העובדה שאין בשיטה הישראלית כל דרך אחרת לפצות את בן-הזוג הנפגע מיחסיו מחוץ לנישואים של בן-זוגו – לא באמצעות ענף משפטי אחר ולא באמצעות תשלום מזונות לאחר הגירושים. בסופו של דבר המאמר מציע נוסחת איזון המבוססת על המצב המשפטי במדינות ארצות-הברית. לפי נוסחה זו, במקרים מסוימים יש להתחשב באשמה במסגרת חלוקת הרכוש. מאמר זה פותח אפוא לעיון מחודש את סוגיית ההתחשבות באשמה במסגרת חלוקת הרכוש בישראל.
