הערת פסיקה: תקרת הפיצוי בסעיף 77 לחוק העונשין
בעקבות ע"פ 1076/15 טווק נ' מדינת ישראל
חני סלוטקי,* חנן רביב**
אדם מורשע ברצח בת זוגו. סעיף 77(א) לחוק העונשין מאפשר לבית המשפט לפסוק פיצוי למי שניזוק מעבֵרה עד לתקרה של 258,000 ש"ח. האם התקרה חלה על הפיצוי הכולל שניתן לפסוק לכל הניזוקים יחדיו או לכל אחד מהם בנפרד? בפסק דין טווק דן בית המשפט העליון לראשונה בשאלה זו. בית המשפט השיב, בדעת רוב, כי מדובר בתקרה כוללת, וכי אין לחרוג ממנה גם בהינתן כמה ניזוקים. ברצוננו להציע כי הכרעה זו של בית המשפט היא הכרעה שיש להצטער עליה, מטעמים מעשיים ואנליטיים כאחד.
תמצית פסק הדין
סמכותו של בית המשפט לפסוק פיצוי כספי במסגרת הליך פלילי מעוגנת בסעיף 77(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, אשר זו לשונו: "הורשע אדם, רשאי בית המשפט לחייבו, בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, לשלם לאדם שניזוק על ידי העבירה סכום שלא יעלה על 258,000 שקלים חדשים לפיצוי הנזק או הסבל שנגרם לו." כפי שכתב השופט שהם, "הביטוי החשוב לענייננו, ושאת משמעותו יש לפרש, הוא כמובן, 'אדם שניזוק על ידי העבירה'" (ההדגשה במקור).[1]
תכלית הסעיף, כפי שמשתקף בדברי בית המשפט בעניין טווק ובדברי ההסבר להצעת החוק, היא "לסייע לניזוקים ממעשה העבירה, ולאפשר להם לקבל פיצויים ולוא ראשוניים מבלי להידרש לפרוצדורה האזרחית הרגילה… כך נכתב בדברי ההסבר… 'בהרבה מקרים הנפגעים הם אנשים דלי אמצעים שאין להם היכולת לשכור שרותי עורך דין ולנהל משפטים אזרחיים לתקופה ממושכת… בהרבה מקרים, יימנע הצורך בתביעה אזרחית חדשה וממושכת. בדרך זו ייעשה צדק מהיר עם קורבנות העבירה הפלילית ויוקל אף העומס על בתי המשפט'… במוקד הסעיף עומד איפוא הניזוק, ותכליתו הרצון לשפותו במהירות וביעילות".[2]
למעשה, בין דעת הרוב לבין דעת המיעוט הייתה הסכמה עקרונית: שתיהן הסכימו כי הפיצוי לפי סעיף 77 הוא בעל אופי של פיצוי אזרחי; שתיהן הסכימו כי יש להגביל את הפיצוי עקב מגבלותיו של ההליך הפלילי; שתיהן הסכימו כי לניזוקים מעבֵרות יש קשיים – הן סובייקטיביים והן אובייקטיביים – בהבאת עניינם לבירור משפטי; ושתיהן הסכימו כי סעיף 77 נועד להשיג תכלית אשר "קשה להפריז" בחשיבותה,[3] וכי הוא נוסח באופן שמאזן בין תכלית זו לבין ההכרה בכך שההליך הפלילי אינו המסגרת המתאימה ביותר לעשות זאת.
למרות הסכמה עקרונית זו, נחלקו הצדדים בכל הנוגע בתוצאה הסופית. דעת הרוב (של השופטת ברק-ארז והשופט שהם, כל אחד מטעמים שונים מעט) קבעה כי תקרת הפיצוי כוללת, וכי אין לחרוג ממנה גם בהינתן כמה ניזוקים מהעבֵרה. הנחת היסוד של השופטת ברק-ארז היא כי החלת תקרת הפיצוי על כל אחד מבני משפחתו של הקורבן "פותחת את הדרך לפסיקת פיצויים על יסוד אומדנה והערכה אף בשיעור של מיליוני שקלים, בניגוד לעקרונות של צדק דיוני ולתפיסות היסוד של שיטת המשפט שלנו לגבי פסיקת פיצויים".[4] נראה כי גם השופט שהם שותף לחשש זה, שכן הוא כותב על "מחוזות שלטעמי המחוקק לא התכוון אליהם", ושואל היכן ייעצרו "גלי ההדף של העבירה".[5] לדעת שופטי הרוב, לניזוקים מן העבֵרה עומדת האפשרות לקבל פיצוי על נזקיהם במסלול של תביעה אזרחית נגררת – זו "דרך המלך".
דעתנו היא כי יש להצטער על מסקנתם של שופטי הרוב, וכי יש להעדיף את דעתו של המשנה לנשיאה השופט רובינשטיין. לדבריו, מתן פיצוי עד גובה התקרה לכל אחד מהניזוקים מהעבֵרה – כולל בני משפחתו של הנפגע-המנוח – תממש את תכלית החוק ותביא "צדק מהיר ויעיל ככל הניתן לכל אחד מנפגעי העבירה".[6] הסיבות לכך שזו גם דעתנו יוסברו להלן. הן נחלקות לסיבות מעשיות אשר תומכות לדעתנו בדעת המיעוט, ולקשיים עיוניים בחוות דעת הרוב.
שיקולים מעשיים – תביעה נגררת וצדק מהותי
ההנחה בדבר האפשרות לפנות למסלול של תביעה אזרחית נגררת נכונה אומנם מבחינה עיונית, אך היא אינה עולה בקנה אחד עם המציאות המעשית. מספר התביעות הנגררות המוגשות הוא זניח ביותר,[7] במיוחד בעבֵרות החמורות ביותר, כגון עבֵרות המתה. סיבה אחת לכך הינה פסיכולוגית. מן המפורסמות הוא כי מי שניזוקו מעבֵרה[8] סובלים רבות גם מעצם ניהולו של ההליך המשפטי. פעמים רבות אף מדובר בעבֵרות המתרחשות בתוך המשפחה, אשר מעמידות את משפחת הקורבן[9] במתח בלתי אפשרי בין נאמנות ואהבה לקורבן לבין נאמנות ואהבה לנאשם. בעבֵרות כאלה משפחת הקורבן/הנאשם סובלת מההליך המשפטי במידה ניכרת, ולא תעלה על דעתה הגשת תביעה נוספת. לא אחת המשפחה אף מתייצבת לצד הנאשם בעת ההליך הפלילי. במצב דברים זה, שבו כל הליך משפטי הוא סיוט מבחינתה של משפחת הקורבן/הנאשם, ההסבר למספרן הנמוך של התביעות הנגררות הוא ברור.
ניתן לטעון כי במצב שבו משפחת הקורבן/הנאשם אינה מגישה תביעה נגררת ואינה מבקשת פיצוי מהנאשם, היא גם אינה ראויה לפיצוי זה, שכן היא החליטה לוותר עליו. אך טענה מסוג זה מתעלמת מהמרכיבים הפסיכולוגיים הנלווים למצב הבלתי-אפשרי של ניזוקים מעבֵרה, במיוחד בתוך המשפחה. למשל, לא אחת בית המשפט שומע מתלוננת בעבֵרת אינוס הטוענת כי היא אינה רוצה את הכסף ה"מלוכלך" של הנאשם שאנס אותה. אך העובדה שהמתלוננת רוצה לנקות את עצמה מכל קשר לנאשם אינה אומרת שהיא לא ניזוקה ושהיא אינה זקוקה לכסף כדי לפצותה על חלק מנזקיה ולצורך שיקומה. כך מצוטט בהקשר זה השופט חשין ז"ל בדברי השופט מלצר בע"א 8195/09 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו 20.9.2015) (להלן: עניין פלוני):
"רק לפני למעלה מעשור תהה השופט (כתוארו אז) מ' חשין ז"ל (בקוראו לשימוש נרחב בכלי הפיצויים בגדרי ההליך הפלילי, ובאופן שיפחית את הצורך בתובענות אזרחיות) כך: 'וכי שמענו אי-פעם על אישה שהגישה תביעת פיצויים נגד מי שֶאֲנָסָהּ והורשע בדינו?' (רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 418, 476 (2002)). יש, איפוא, להכיר בקושי הטמון בעצם הגשתה של תביעה מעין זו…"[10] (ההדגשה הוספה.)
כך גם בפשעים שבוצעו בתוך המשפחה. למשל, תביעה של יתום נגד אביו על שרצח את אמו אינה דבר נפוץ במחוזותינו, וזאת בלשון המעטה. אך העובדה שילדיו של נאשם שרצח את אמם אינם פועלים כדי לתבוע ממנו פיצוי אינה אומרת שעל בית המשפט לשתף פעולה עם עמדה זו. מדובר אומנם בפטרנליזם, אך נדמה לנו כי בנסיבות המתוארות מדובר בפטרנליזם מוצדק.
מעבר לחסם הפסיכולוגי האמור יש חסמים נוספים, משמעותיים לא פחות, ובראשם החסם הכספי. לכאורה, חסם זה אינו משמעותי, שכן כאשר נגרמו נזקים משמעותיים, הניזוקים צפויים לקבל פיצוי גבוה העולה על ההוצאות המשפטיות. אולם יש להניח כי ההחלטה לנהל הליך משפטי מושפעת מהאמצעים שעומדים לרשות הניזוק מראש יותר מאשר מהסכום שהוא עשוי לקבל בסוף ההליך.[11] גם האפשרות לפנות לעורכי דין אשר יסכימו לייצג את הניזוק בתמורה לקבלת אחוזים מהסכום שייפסק אינה מתגברת על החסם הכספי. נזכור כי הנאשמים הינם דלי אמצעים פעמים רבות, כפי שאכן הניחו שופטי הרוב בעניין טווק, ואין ברשותם הסכומים המשמעותיים הדרושים על מנת לפצות על הנזקים שגרמו. יתר על כן, הסכומים שאותם יצליחו בכל זאת הניזוקים לגבות, אם יצליחו, צפויים להיזקף בראש ובראשונה לטובת שכר הטרחה של עורכי הדין. דברים אלה טעונים בדיקה אמפירית, אך נדמה כי הם סבירים, בשים לב לכך שגם שופטי בית המשפט הסכימו כי ברוב המקרים אין מדובר בנאשמים אמידים במיוחד.[12]
דברי השופטת ברק-ארז, שלפיהם קיים פיצוי סטטוטורי שמבטיח כי הניזוקים לא "יישארו ללא סיוע כספי כלל",[13] אינם מסירים את החשש. חוק התגמולים שהשופטת מפנה אליו מתייחס אך ורק לילד "שחיי ההורה [שלו] קופחו בידי בן-זוגו" (ההדגשה הוספה).[14] ילד שהתייתם עקב מעשה אלימות של מי שאינו בן הזוג של הורהו – אחיו, למשל – אינו זכאי לסיוע לפי חוק זה. עוד מציינת השופטת כי משפחותיהם של קורבנות עבֵרות המתה זוכות בליווי משפטי, הכולל גם נקיטת הליך אזרחי נגד האדם שהורשע.[15] אך מיעוט התביעות הנגררות המוגשות לבית המשפט, כפי שפורט לעיל, מלמד כי הגישה לליווי משפטי זה וטיבו טרם הובררו, ובפרט שהוא אינו מרים את המחסומים השונים הניצבים בפני הגשת תביעה נגררת.
מסיבה זו, שלפיה פעמים רבות מדובר בנאשמים ובניזוקים ממעמד חברתי-כלכלי נמוך, הגדלת הפיצוי שניתן לפסוק לפי חוק העונשין, באמצעות קביעה כי התקרה מתייחסת לכל ניזוק בנפרד, היא באופן פרדוקסלי אולי גם לטובת הנאשמים. האמירה כי "הצדק הדיוני"[16] תומך בבירור ראייתי בתביעה נגררת הינה אמירה שלפיה זהו אינטרס של הנאשם כי תוגש נגדו תביעה נגררת, במקום פסיקת פיצוי בהליך העונשי. אך לא כך הדבר. וכי למה? דעת הרוב הניחה כי הסכומים הנפסקים בהליך אזרחי הם גבוהים בדרך כלל. כפי שנראה בהמשך, בעבֵרות חמורות אכן צפויים להיפסק בהליך האזרחי סכומים משמעותיים, העולים בהרבה על התקרה שבחוק העונשין. הסיכון הגדול של פסיקת פיצוי משמעותי מאוד בהליך האזרחי הוא ללא ספק לרעת הנאשם. נאשם רציונלי יעדיף לשלם מעט יותר בהליך הפלילי, אפילו עד לתקרה הקבועה בסעיף 77 לכל ניזוק, מאשר להסתכן בחיובי עתק בהליך האזרחי. ואם כבר עסקינן באינטרסים וב"צדק הדיוני" של נאשמים, יש להוסיף גם כי ניהולו של הליך נוסף אינו משאלת ליבם. גם מבחינתם ההליך המשפטי, שבו הם ניצבים מול הניזוקים שבהם פגעו, אשר פעמים רבות הם גם בני משפחה שלהם, אינו דבר נעים, בלשון המעטה. נדמה כי זהו אינטרס של שני הצדדים – הן של הניזוקים והן של הנאשם – לא לנהל הליך נוסף.
על כך יש להוסיף, במיוחד לנוכח פסיקת בית המשפט העליון שניתנה לאחרונה בעניין פלוני, כי יש לפקפק בהנחה שהפיצוי הניתן בהליך האזרחי (למצער בעבור כאב וסבל) הוא מדויק יותר או מבוסס יותר או תולדה של "צדק דיוני" רב יותר מאשר הפיצוי הניתן בהליך הפלילי. באותה פרשה דובר בנאשם שהתעלל ממושכות בבת זוגו ובשתי בנותיה (שלא היו בנותיו), כולל מעשי אלימות ואינוס. בהליך הפלילי פסק בית המשפט לאחת הבנות פיצוי בסך 40,000 ש"ח ולבת האחרת פיצוי בסך 10,000 ש"ח. לאחר גזר הדין הוגשה תביעה אזרחית נגררת, אשר לה צורף פסק הדין המרשיע ותסקיר נפגעות העבֵרה, אך לא הוגשו חווֹת דעת של מומחים להוכחת הנזקים, כנדרש בהליך אזרחי. בית המשפט המחוזי קבע כי לשם פסיקת פיצוי בגין כאב וסבל ניתן להסתפק בהנחות כלליות בדבר הנזק הלא-ממוני שנגרם לנפגעות, "אף ללא היזקקות לאמור בתסקיר הנפגע, כדי לקבוע שהמערער הסב למשיבות כאב וסבל".[17] כך, על דרך האומדנה, ועל יסוד פסק הדין הפלילי בלבד, פסק בית המשפט לכל אחת מהניזוקות פיצוי על סך 500,000 ש"ח בגין כאב וסבל, והוצאות משפט על סך 50,000 ש"ח (1,100,000 ש"ח בסך הכל). בית המשפט העליון אישר את פסק הדין, אשר התבסס כאמור על אומדנה שנערכה בהתאם לפסק הדין המרשיע בלבד. הרוב הוסיף וקבע (הגם שהעניין הושאר לבסוף ב"צריך עיון") כי בית המשפט רשאי "להסתמך גם על תסקיר הנפגע, כסימוכין לדבר קיומו של נזק כללי… מכאן שבמידע הכלול בתסקיר הנפגע ניתן לראות, במקרים המתאימים, כאילו הוכחו הדברים במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי המתנהל בגדרה של התביעה הנגררת (המוגשת לאותו מותב שדן במשפט הפלילי), וזאת אף מבלי שעורך התסקיר יעמוד בחקירה נגדית".[18]
הנה כי כן, אם ניתן לפסוק פיצוי בגין כאב וסבל בהסתמך על הכרעת הדין וגזר הדין בלבד (כפי שעשה בית המשפט המחוזי), ואם ניתן גם להסתמך על תסקיר נפגע עבֵרה בהליך האזרחי הנגרר אף בהעדר ראיות נוספות (בכפוף לכך שסוגיה זו הושארה לבסוף ב"צריך עיון"), מתייתר הצורך בתביעה נגררת. הרי אין שום הבדל בין האופן שבו בית המשפט האזרחי רשאי לפסוק פיצוי בגין נזק כללי לבין האופן שבו בית המשפט הפלילי רשאי לפסוק פיצוי. ממילא הפיצוי בגין ראש נזק של כאב וסבל, גם אם הוא נפסק לאחר בירור ראייתי מעמיק, הוא פיצוי שנקבע בדרך של אומדן. ההבדל היחיד הוא שבית המשפט האזרחי אינו מוגבל בתקרת הפיצוי,[19] ולכן פוסק סכומים גבוהים יותר מהתקרה שבחוק העונשין.
על כך יש להוסיף כי זהו גם אינטרס חברתי לא לעודד תביעות נגררות (אשר פעמים רבות אינן מוגשות כלל) על ידי פסיקת פיצוי נמוך בהליך הפלילי. ממילא, גם החלת תקרת הפיצוי על כל ניזוק בנפרד אינה צפויה להגיע לסכומים שעשויים להיפסק בהליך אזרחי. לראיה, בעניין פלוני האמור ציין בית המשפט כי הסכום שנפסק אינו חורג מהסכום שנפסק במקרים דומים אחרים, והפנה למקרים נוספים שבהם נפסק פיצוי של 500,000 ש"ח לכל ניזוקה; למקרה שבו נפסק סכום של 700,000 ש"ח בגין כאב וסבל בלבד (מתוך כ-1.5 מיליון ש"ח); ואף למקרה נוסף שבו פסק בית המשפט 300,000 ש"ח למי שניזוקה מעבֵרת סחר בבני אדם, אף שלא הוצגה כל ראיה זולת הכרעת הדין.[20] איננו רואים סיבה להניח כי הסכום הכספי שמשקף את הסבל שחווים ניזוקי עבֵרות המתה (בני משפחתו של המנוח שנרצח) נופל מהסבל שחוות נפגעות עבֵרות מין. בעניין טווק, למשל, ציין בית המשפט כי "התסקיר מתאר את הנזק הנפשי הקשה והמורכב שנגרם לכל אחת מן הבנות בעקבות מות האם, ובעקבות תחושת הבגידה שחוו מצדו של המערער, בו נתנו את אמונן".[21] עוד צוין כי "מתסקירי נפגע עבירה שהוגשו בעניינן עולה תמונה קשה אודות האסון והשבר שפקדו אותן עם מותה של האם, שהיתה הציר המרכזי בחייהן, והנזק הרב (הנפשי בעיקרו) שנגרם להן".[22] דברים אלה נכונים ביתר שאת מקום שמדובר בילדים קטנים או מקום שבני המשפחה חזו במעשה הרצח עצמו או בגופת יקירם סמוך לאחר מכן. יודגש כי הסכומים שלעיל הינם בגין כאב וסבל בלבד, מבלי לכלול את יתר ראשי הנזק. נתונים אלה מצביעים על כך שחששו של בית המשפט העליון כי החלת תקרת הפיצוי על כל ניזוק מן העבֵרה תוביל לפריצת הסכר הוא מוגזם.
אין לזלזל גם בעלויות המערכתיות שעלולות להיגרם משליחת ניזוקים מעבֵרה למסלול של תביעה נגררת. העומס בבתי המשפט והסחבת הכרוכה בניהול הליכים משפטיים הם שיקולים משמעותיים. אף שתביעה נגררת צפויה להיות קצרה מהליך רגיל,[23] סביר שהיא תימשך בכל זאת תקופה לא זניחה, שבמהלכה יידרשו הגשת מסמכים, הצגת חווֹת דעת של מומחים, חקירות של עדים ומומחים, ועוד.[24] נדמה כי דעת הרוב בפסק דין טווק ראתה בהפניית הניזוקים להליך האזרחי דבר לגיטימי, רצוי ואף בלתי נמנע: החלת תקרת הפיצוי הפלילי על כל ניזוק "לא תבטל את הצורך לפנות להליכים אזרחיים, במקרים שבהם נגרמו לנפגעי העבירה נזקים בהיקף כספי גדול".[25] אך אם החלת תקרת הפיצוי על כל ניזוק בנפרד אינה צפויה למנוע הליכים משפטיים, על אחת כמה וכמה שהחלת התקרה על העבֵרה כולה לא תמנע הליכים משפטיים, ועלולה להוליד הליכים רבים שהיה אפשר להימנע מהם. יודגש כי כוונתנו היא שיש לשאוף לא למניעת הליכים משפטיים, אלא למניעת הליכים משפטיים מיותרים. מקום שפסיקת תקרת הפיצוי העונשי לכל ניזוק צפויה להוביל לוויתור על ההליך האזרחי הנגרר, פסיקת פיצוי נמוך יותר תוליד הליך נגרר מיותר.[26]
על כל האמור יש להוסיף את הדברים הבאים, שהם אולי העיקריים: השופט שהם כתב כי "הלב יוצא אל הבנות",[27] והשופטת ברק-ארז ציינה כי "קשה להפריז" בחשיבותה של פסיקת פיצוי לניזוקים מן העבֵרה.[28] הקושי להפריז בחשיבות הפיצוי נובע מההכרה כי עבֵרות חמורות אכן גורמות נזקים משמעותיים. גם המחוקק (בסעיף 77(ג) לחוק העונשין) הכיר בכך, בקובעו כי אם בית המשפט הפלילי הטיל קנס כספי וגם פסק פיצוי, אזי הפיצוי מקבל קדימות.
אומנם נדרש "צדק דיוני", אך מה בעניין צדק מהותי? גישת בית המשפט העליון, כפי שבאה לידי ביטוי בפסקי דין רבים, היא כי כללים פרוצדורליים נסוגים במידה מסוימת מפני הצדק.[29] בהינתן שתביעה אזרחית נגררת היא הליך תיאורטי ברובו, החלטת בית המשפט במקרה דנן מעדיפה כללי פרוצדורה על השגת צדק. לאמיתו של דבר, לאור פסק הדין בעניין פלוני ופסקי הדין המאוזכרים בו, ולנוכח העובדה שבתי משפט פוסקים פיצוי על סמך פסק הדין הפלילי בלבד, אין למעשה הבדל פרוצדורלי ממשי בין ההליך האזרחי לפלילי. במקרה זה המתח שנוצר בין צדק דיוני לבין צדק מהותי הוא מתח מדומה, שכן נוסחו של סעיף 77 לחוק העונשין, לפי הפירוש המוצע כאן, מהווה כלי פרוצדורלי להגיע לתוצאה צודקת עד כמה שניתן במסגרת מגבלותיו.
בהינתן החסמים האובייקטיביים והסובייקטיביים המקשים הגשת תביעה נגררת, ובהינתן שאין חולק כי לניזוקים מעבֵרות חמורות נגרמים נזקים משמעותיים, האפשרות להגדיל את הפיצוי לניזוקים על ידי פסיקת תקרת הפיצוי שבסעיף 77 לחוק לכל אחד מהם (בהתחשב בכך שמדובר בכל זאת בסכום שאינו גבוה ביחס לסכומים הנפסקים בהליכים אזרחיים), יחד עם החיסכון הצפוי בהליכים משפטיים (אשר יש בו כדי לעלות בקנה אחד עם אינטרסים מערכתיים, חברתיים ואישיים של כל המעורבים), תומכים דווקא בדעת המיעוט של השופט רובינשטיין.[30]
נעבור עתה לנדבך השני בביקורתנו על פסק הדין – הנימוקים העיוניים שעליהם התבססו שופטי הרוב בפסק דין טווק.
שיקולים עיוניים – הצורך בהגדרות ברורות ופיצוי לעיזבון
בראש ובראשונה, השאלה שבפסק הדין הוגדרה באופן שונה מעט במקומות שונים. לפי מה שמשתמע מדברי השופטים, ניתן לנסח את השאלה כפי שניסחנוה בפתיח: האם תקרת הפיצוי שבסעיף 77 לחוק העונשין חלה על מעשה העבֵרה בכללותו או על כל אדם שניזוק מהעבֵרה? תשובתה של דעת הרוב היא כי תקרת הפיצוי חלה על מעשה העבֵרה. אולם לא כך הוגדרה השאלה לאורכו של פסק הדין. כך, למשל, השופטת ברק-ארז הגדירה את השאלה הספציפית כשואלת אם תקרת הפיצוי משקפת את הסכום הכולל שניתן לפסוק ל"קרוביו של אדם שחייו ניטלו" (ההדגשה הוספה), או שניתן לפסוק את הפיצוי לכל קרוב בנפרד.[31] מדובר לכאורה בעניין סמנטי, אך במקרה זה השליכה הסמנטיקה על הדיון המהותי.
נראה שבמקום להתמקד ב"אדם שניזוק",[32] כפי שמנוסח בחוק (בלי קשר לקרבה המשפחתית למנוחה), ניתחו השופטים את הסוגיה תוך התמקדות בכך שהניזוקים היו קרוביה של המנוחה, וגזרו את הדיון מנזקי המנוחה. השופטת ברק-ארז מסכימה כי מבחינה עיונית אין להבחין בין הקורבן לבין קרוביו "לעניין עצם הזכאות לפיצוי", אך קובעת כי יש להבחין ביניהם "בכל הנוגע למגבלת הפיצוי הקבועה בחוק, בהתחשב בעקרונות החלים על הפיצוי שניתן לקרוביו של הניזוק בהליך האזרחי".[33] בהמשך לדברים אלה היא פונה לדין האזרחי שחל על פסיקת פיצויים לעיזבון במקרה של מוות של בן משפחה בתביעה אזרחית. על כך אנו למדים מדברי השופטת שלפיהם "אין להתעלם מכך שברגיל חלק ניכר מכספי הפיצוי שלהם זכאים קרוביו של הניזוק הישיר מקורו בסכומים שמתחלקים ביניהם. אני סבורה שעיקרון זה חייב להשליך על הדיון בתקרת הפיצוי שנפסק לזכות קרוביו של קורבן העבירה במסגרת ההליך הפלילי" (ההדגשה הוספה).[34]
ראשית, היחס בין ראשי הנזק השונים בהליך האזרחי הוא תלוי מקרה, ומושפע, בין היתר, מגילו של המנוח. ההנחה כי הפיצוי העיקרי ניתן בגין נזקי המנוח (אובדן הכנסה) – הנחה אשר השליכה על הדיון כולו, כאמור בדברי השופטת – מחייבת בדיקה אמפירית, וממילא מתעלמת מראשי נזק אשר אינם מתחלקים. שנית, ההליך הפלילי הוא לא ההליך האזרחי, והפיצוי שניתן לניזוק מעבֵרה אינו רק פיצוי על אובדן הכנסה בשנים האבודות של המנוח וגם לא רק פיצוי על אובדן תמיכתו של המנוח, אלא מדובר בפיצוי על הנזק הישיר שנגרם לניזוק, בעיקר בדמות כאב וסבל. נזק זה אינו מתחלק בין ניזוקים גם במשפט האזרחי, אינו מוגבל בגובהו, אינו נגזר ממספר הניזוקים ואינו תלוי בו.
אי-בהירות נוספת נובעת דווקא מהסכמה בין השופטת ברק-ארז לשופט רובינשטיין. השופטת הסכימה עם קביעתו של השופט רובינשטיין לגבי הדוגמה שהביא, שלפיה במקרה שבו נאשם יורה על קהל והורג כמה אנשים אין קושי לפסוק את הפיצוי המרבי לכל אחד מהמנוחים. אך היא מבחינה בין מקרה כזה לבין מקרה של מנוח אחד אשר בני משפחתו ניזוקו מהעבֵרה – מקרה שבו יש קושי לדידה לפסוק פיצוי מרבי לכל ניזוק. לא ברור לגמרי על סמך מה הבחנה זו נעשית. האם ההבחנה נובעת מכך שתקרת הפיצוי חלה על כל מעשה עבֵרה, ומקום שנורו כמה יריות שהרגו כמה אנשים מדובר בכמה מעשי עבֵרה? או שמא ההבחנה נובעת מכך שאומנם גם במקרה של כמה הרוגים מדובר במעשה אחד אך תקרת הפיצוי חלה רק על "ניזוק ישיר"?[35] אם האפשרות הראשונה היא הנכונה, קרי שמדובר בכמה מעשי עבֵרה, אזי החוק מתיר במפורש לפסוק פיצוי מרבי "בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן". לכן כוחה של הדוגמה בכך שהיא מניחה מעשה שהוא עבֵרה אחת אשר מזיקה לאנשים רבים, ולכן ההנחה היא כי זו גם כוונת השופטת.[36]
על כן עולה כי השופטת מבחינה בין סוגי ניזוקים – אלה שהם "ניזוקים ישירים" ואלה שאינם ישירים. אכן, בקשר לדוגמה זו היא כותבת בחוות דעתה כך: "אינני סבורה כי הנידון דומה לראיה. במקרה שיש בו יותר מניזוק ישיר אחד, תחול התקרה ביחס לכל אחד ואחת מן הנפגעים… קיימת בהחלט אפשרות של פסיקת פיצויים באופן שהלכה למעשה חורג מסכום התקרה (בהתייחס למבצע העבירה) כאשר קיים יותר מניזוק ישיר אחד."[37] אך הבחנה זו בין ניזוקים "ישירים" לכאלה שאינם "ישירים", לא ברור מהיכן היא נובעת. החוק נוקט לשון "אדם שניזוק", ותו לא. גם בני משפחתו של מנוח הם בגדר "אדם שניזוק" מן העבֵרה. האם סביר לומר כי ילד שנחשף לרצח של אמו אינו "אדם שניזוק" (באופן ישיר)? אנו סבורים שלא. ההכנסה של המונחים "ישיר" או "עקיף" לתוך סעיף 77 לחוק העונשין היא דבר שאין לו בסיס. נראה אם כן כי מבחינה מעשית, על אף דברי השופטת שלפיהם אין להבחין בין קורבן לבין קרוביו, בפועל היא עורכת את ההבחנה הזו.
גם השופט שהם מבחין בין הקורבן לבין קרוביו. דעתו היא כי הגבלת הפיצוי לסך המרבי לכל בני המשפחה יחד נובעת מכך שהפיצוי הוא למעשה פיצוי לעיזבון – לנפטר.[38] לשם תמיכה בדבריו הוא כותב כי בעבֵרות פליליות שאינן עבֵרות המתה אין פוסקים פיצוי למי שאינו "הנפגע הישיר", ובלשונו: "ניתן להעלות על הדעת קיומם של נפגעי עבירה נוספים, פרט לנפגע הישיר, גם במקרה של עבירות מין במשפחה (כגון: הורי הנפגע הישיר, אחים ואחיות). דוגמא נוספת ניתן להביא מתחום עבירות ההצתה. במקרה של הצתת דירה אחת, האם נראה כניזוקים את כל דיירי הבית…?"[39] על שאלה זו ראוי להשיב בחיוב. מקום שאדם מצית בית וחמשת דייריו נשרפים קשות, כל אחד מהם הוא בגדר ניזוק, וכל אחד מהם ראוי לפיצוי. כפי שעולה מהדוגמה של ירי לתוך קהל, גם השופט רובינשטיין וגם השופטת ברק-ארז מסכימים לכך, אך השופט שהם חולק עליהם.
חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע כי תסקיר בנוגע לבני משפחת הנפגע יוגש רק בעבֵרות המתה. לגבי עבֵרות מין ואלימות החוק קובע (בסעיפים 187(ב) ו-187(ב1)) כי יש להגיש תסקיר בעניינו של הנפגע בלבד. משמעות הדבר היא שבהעדר תסקיר נפגע, אין לבית המשפט הפלילי על מה להשתית פיצוי לניזוקים אחרים מלבד הקורבן. המצב על פי החוק הוא שבעבֵרות מין ואלימות (שאינן עבֵרות המתה) אין אפשרות להגיש תסקיר על מצבם של אחרים מלבד הקורבן, ונראה כי מצב זה משליך על הפרקטיקה של פסיקת הפיצויים. אולם אין ללמוד ממצב זה כי גם בעבֵרות המתה הניזוק היחיד הוא הקורבן, כפי שהשופט שהם מבקש ללמוד. בעבֵרות המתה מוגש כאמור תסקיר בעניינם של בני משפחת המנוח, ונפסק פיצוי בגין נזקיהם. אם הפיצוי נפסק למעשה למנוח/לעיזבון, כדברי השופט שהם, אזי איזו רלוונטיות יש למצבם של בני המשפחה? לאיזה צורך בית המשפט מזמין תסקיר נפגע בעבֵרות המתה? לכאורה ניתן לטעון כי תסקיר הנפגע לא נועד לשם קביעת גובה הפיצוי, אלא לשם גזירת העונש בלבד. אולם טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם המציאות. בפועל בית המשפט מביא בחשבון את תסקיר הנפגע בפסיקת הפיצוי.
הוראות החוק בעניין הגשת תסקיר נפגע מלמדות אותנו גם על משמעות המונח "נפגע". סעיף 187(ב) לחוק קובע כי בעבֵרות מין יוכן תסקיר "על מצבו של הנפגע בעבירה… ועל הנזק שנגרם לנפגע". לעומת זאת, סעיף 178(ב1) לחוק קובע כי בעבֵרות המתה יתייחס התסקיר ל"בני משפחתו של מי שהעבירה גרמה למותו… או למצבה של משפחתו כיחידה ולנזק שנגרם לה". דהיינו, החוק נוקט לשון "נפגע" כאשר מדובר בעבֵרת מין, אך אינו נוקט לשון "נפגעים" כאשר מדובר בבני משפחת המנוח, מה שמלמד כי המונח "נפגע" מתייחס לקורבן – מי שהעבֵרה בוצעה בו. דברים אלה גם עולים בקנה אחד עם נוסחו של סעיף 77 לחוק העונשין, ועם חוק העונשין בכלל. מהשימוש במונח "נפגע" במקומות שונים בחוק עולה כי מונח זה מתייחס למי שבו בוצעה העבֵרה (והוא כולל את בני משפחת הנפגע רק לצורכי חילוט).[40] מהשימוש של סעיף 77 במונח שונה – "ניזוק" – עולה כי המחוקק התכוון במפורש ובמודע לא רק ל"נפגע", דהיינו: בעבֵרות המתה – לא רק למנוח; בעבֵרות אינוס – לא רק למתלוננת; וכן הלאה. יש "נפגע", והוא מי שבוצעה בו העבֵרה (הקורבן); ויש "ניזוק", והוא מי שניזוק על ידי העבֵרה. אחד הניזוקים הוא הקורבן, אך אין הוא הניזוק היחיד.
הגם שנפסק כי הפיצוי בחוק העונשין הוא אזרחי במהותו, אי-אפשר לנתקו ממכלול הענישה שבו הוא משתלב: בסופו של דבר ההוראה בדבר הפיצוי מופיעה בחוק העונשין, הפיצוי נפסק במסגרת הליך פלילי, ויש לו גם משמעות עונשית בפועל. יש בתשלום הפיצוי מעין הודאה מעשית בעבֵרה, נטילת אחריות, הכרה בסבל שנגרם לקורבן על ידי הנאשם – דברים שמובאים גם הם בחשבון בעת גזירת העונש. מוכרת הפרקטיקה שבה בתי המשפט מביאים בחשבון את תשלום הפיצוי על ידי הנאשם (או את אי-תשלומו) כשיקול בקביעת גובה העונש, ולעיתים אף דוחים את גזירת העונש עד לאחר תשלום הפיצוי. כדברי השופט רובינשטיין בפסק דין טווק: "אודה ולא אבוש כי לא אחת, אך ורק כדי לסייע לקרבן העבירה בשיקום האינטנסיבי, אנו דוחים מתן פסק דין בגדרי ערעור עד לאחר התשלום תוך קציבת זמן, ונכונים ברמז ואחר כך בפועל להקלה מסוימת (לא 'דרמטית') כאינצנטיבה לתשלום…" (ההדגשה במקור).[41] כל האמור אינו עולה בקנה אחד עם הגדרת הפיצוי כפיצוי שנפסק לעיזבון. המנוח כבר אינו בתמונה, ובית המשפט רואה לנגד עיניו את בני משפחתו, שהם מי שניזוקו מן העבֵרה. אין אם כן שום סיבה להשליך מפיצוי בעבור אובדן הכנסה לפיצוי בעבור נזק נפשי/כאב וסבל של הניזוקים מן העבֵרה. אם בכלל, ניתן להשליך מהפיצוי שנפסק בהליכים אזרחיים בגין נזקים נפשיים האופייניים לנפגעי עבֵרה, וכפי שהראינו לעיל, פיצוי זה גבוה בהרבה מהתקרה הקבועה בחוק העונשין, וזאת גם אם לא מוגשות ראיות כלשהן לבד מפסק הדין הפלילי המרשיע.
למרות כל האמור, גם אם נלך לשיטתו של השופט שהם – אשר הונע כאמור, יחד עם השופטת ברק-ארז, בעיקר מהחשש לגבי "מחוזות שלטעמי המחוקק לא התכוון אליהם" וגם מהחשש מפני "גלי ההדף של העבירה"[42] – ההשוואה לפיצוי הנפסק בהליך האזרחי בגין אובדן הכנסה מסירה חשש זה. הרי תקרת הפיצוי הקבועה בחוק העונשין (258,000 ש"ח) אינה גבוהה או נמוכה כשלעצמה באופן אינהרנטי. מסקנה בדבר גובהה ובדבר השלכותיה הפוטנציאליות ניתן לבסס רק על ידי השוואה למה שהיה קורה אילו התקיים הליך אזרחי מתאים.[43] אף על פי כן, השוואה כזו לא נעשתה על ידי שופטי הרוב. נערוך אם כן חישוב משוער של הפיצוי שהיה נפסק לעיזבון בגין אובדן הכנסה בשנים האבודות,[44] על מנת לקבל אינדיקציה אם תקרת הפיצוי בחוק העונשין היא גבוהה או נמוכה, ואם יש אכן חשש מפני "גלי הדף".
המנוחה בפסק דין טווק נרצחה בשנת 2013 על ידי הנאשם בהיותה גרושה בת ארבעים ושתיים. היא התגוררה עם שלוש בנותיה – בת שמונה, בת שמונה-עשרה ובת עשרים ושתיים. אין בפסק הדין נתונים על אודות השתכרות הקורבן, ולכן נניח, בהתאם לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כי היא השתכרה סך 10,000 ש"ח בחודש נכון לשנת 2016 – סכום המשקף את השכר הממוצע במשק.[45] הפסד ההשתכרות מוערך בסך 1,448,414 ש"ח, וזאת בהנחה שהקורבן התגוררה לבד עם בנותיה והייתה המשתכרת היחידה.[46] גם אם נניח הנחות מחמירות במיוחד (לרעת הניזוקים), נקבל סכום של 724,207 ש"ח. כך נמצא, למשל, אם נניח כי חלק ניכר מהמשמורת ניתנה לגרושהּ, וכי ילדותיה היו בחזקתה רק 50% מהזמן; או לחלופין, אם נניח כי המנוחה השתכרה רק שכר מינימום, קרי, כ-5,000 ש"ח בחודש. משמעות הדבר היא כי אילו הוגשה תביעת העיזבון, היה בית המשפט פוסק לעיזבון סכום דומה לאחד מהסכומים המפורטים לעיל, וזאת אך ורק בראש הנזק של הפסד השתכרות בשנים האבודות (ומבלי להתייחס לאפשרות שהמנוחה השתכרה מעל השכר הממוצע).
לנוכח נתונים אלה אין בסיס לחשש שהובע על ידי שופטי הרוב, ועל כן אין נימוק המצדיק את תפיסת הפיצוי לכל "אדם שניזוק על ידי העבירה" כפיצוי רק למנוח, כדעתו של השופט שהם. בהתאם לחוות דעתה של השופטת ברק-ארז, שלפיה הפיצוי אינו רק למנוח אלא גם לקרוביו,[47] מקל וחומר שבתביעה אזרחית – שבה יש ראשי נזק גם של המנוח עצמו וגם של קרוביו – הנזקים עולים על התקרה הקבועה בחוק העונשין, אף אם זו מוחלת על כל אחד מהניזוקים מהעבֵרה.[48]
כפי שהראינו, בין שנסתכל על המציאות של פסיקת פיצוי בגין אובדן הכנסה בשנים האבודות, ובין שנסתכל על המציאות של פסיקת פיצוי לניזוקים מעבֵרה בהליך אזרחי בגין כאב וסבל בלבד, החשש שהביעו שופטי הרוב מפני פריצת גבולות הפיצוי הסביר הוא חשש בלתי מבוסס.
סיכום
סעיף 77 לחוק העונשין מאפשר לפסוק 258,000 ש"ח לאדם שניזוק מהעבֵרה. האם תקרה זו חלה על מעשה העבֵרה כולו או שהיא חלה על כל ניזוק בנפרד? בית המשפט העליון קבע כי תקרת הפיצוי הקבועה בסעיף מתייחסת למעשה העבֵרה. לכן גם מקום שיש כמה ניזוקים, או ליתר דיוק כמה נפגעים "עקיפים", אין לחרוג מהתקרה הקבועה בחוק. אם הפיצוי לא יספיק, על הניזוקים לפנות להליך של תביעה אזרחית נגררת. את זאת עשה בית המשפט תוך ניהול דיון שיש בו קשיים, הנובעים בחלקם הגדול מחשש לפסיקת פיצויים מוגזמים.
השופטת ברק-ארז, אף שהסכימה (בניגוד לשופט שהם) כי אין להבחין בין הקורבן לבין קרוביו, פנתה בעיקר לפיצוי הנפסק בהליך האזרחי בגין נזקיו של המנוח בלבד, אשר מתחלקים בין יורשיו. השוואה זו אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שיש נזקים נוספים אשר אינם מתחלקים בין יורשי המנוח. ראינו כי סכומים אלה יכולים להגיע לסכומים משמעותיים מאוד בראש הנזק של כאב וסבל בלבד. השופט שהם ראה את הפיצוי העונשי כפיצוי הניתן לעיזבון בלבד, בנימוק שדרך המלך היא הגשת תביעה אזרחית, אשר יש בה כדי למנוע גלי הדף. אך בחינת הפיצויים הנפסקים בהליך האזרחי בגין אובדן הכנסה מראה כי מדובר בסכומים הגבוהים בהרבה מתקרת הפיצוי הקבועה בחוק העונשין. חששם של שופטי הרוב נראה על כן בלתי מבוסס. יתרה מזו, לנוכח הקשיים בהגשת תביעות נגררות ולנוכח מספרן הנמוך, יש חשש גדול ומציאותי יותר שניזוקים מעבֵרות יקבלו פיצוי חֶסר.
היה ראוי אם כן לקבוע כי למעשה עבֵרה אחד עשויים להיות כמה ניזוקים, וכי התקרה חלה על כל אחד מהם בנפרד. זאת, מהטעמים הבאים: לשון החוק, שבמסגרתה נעשה שימוש במונח "ניזוק"; הקשיים האובייקטיביים והסובייקטיביים שבפנייה לתביעה אזרחית נגררת; שיקולים מערכתיים התומכים בצמצום הליכים, במיוחד לנוכח העובדה שבהליך אזרחי נגרר פוסקים פעמים רבות פיצוי בדומה לאופן שבו הוא נפסק בהליך הפלילי; והעובדה שהפיצוי שנפסק בדרך כלל בפועל לכל ניזוק בגין כאב וסבל בעבֵרות חמורות הוא גבוה במידה משמעותית מהתקרה שבחוק העונשין.
בכך יש כדי להשיג תוצאה צודקת – מבחינת הניזוקים, החברה ואף הנאשם – בַּמסגרת שהחוק מאפשר ובהתחשב במציאות, ובמיוחד בסבלם של הניזוקים מעבֵרות חמורות.
* שופטת בכירה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ראש הרכב פשעים חמורים.
** עורך דין.
[1] עניין טווק, פס' 6 לפסק דינו של השופט שהם.
[2] שם, פס' יב לפסק דינו של השופט רובינשטיין, וכן דברי ההסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 28), התשמ"ח-1988, ה"ח 133.
[3] עניין טווק, פס' 3 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז.
[4] שם.
[5] שם, פס' 7 לפסק דינו של השופט שהם.
[6] שם, פס' יז לפסק דינו של המשנה לנשיאה השופט רובינשטיין.
[7] חיפוש במאגר המשפטי "נבו" של ס' 77 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, יחד עם המונח "נגררת" הניב 133 תוצאות בסך הכל. יובהר כי הצורך לצמצם את החיפוש על ידי תוספת המילה "נגררת" נובע מכך שחיפוש של ס' 77 בלבד מחזיר גם פסקי דין שאזכרו את ס' 77א לחוק בתי המשפט, העוסק בפסלות שופט.
[8] השימוש שלנו במונח "ניזוקים", להבדיל מהמונח "נפגעים", אינו מקרי, ונעשה בהתאם לנוסחו של ס' 77 לחוק העונשין.
[9] כאשר נעשה שימוש במונח "קורבן", הכוונה היא למי שבו בוצעה העבֵרה (למשל, במקרה של אינוס – המתלוננת; ובמקרה של עבֵרת המתה – המנוח).
[10] יצוין כי בעניין פלוני הוגשה תביעה על ידי ילדותיה של בת הזוג של הנאשם, קרי, לא על ידי ילדיו שלו. אין להתעלם מן האפשרות שאילו דובר בבנותיו שלו, לא הייתה תביעה זו מוגשת. כפי שמציין בית המשפט באותה פרשה (שם, בפס' 27 לפסק דינו של השופט מלצר), "נדירות הן יחסית התביעות האזרחיות המוגשות מצדן של קורבנות עבירת מין כנגד תוקפיהן". יש לציין כי בשנים האחרונות נרשמה עלייה, גם בארצות הברית, במספר התביעות המוגשות על ידי קורבנות של עבֵרות מין. אולם ספק אם הסיבות שגרמו לעלייה זו מתקיימות או יתקיימו גם בעבֵרות אחרות. כך, למשל, אחדות מן הסיבות לעלייה במספרן של תביעות אלה הן המודעות ההולכת וגוברת לעבֵרות מין, הדיון הציבורי המתעצם בנושא והגידול במשאבים הציבוריים המוקדשים לתחום. יתר על כן, אפילו בתחום עבֵרות המין, למרות המודעות ההולכת וגוברת, השימוש בתביעה אזרחית על ידי קורבנות אונס נותר עדיין דבר לא טיפוסי, עם מכשולים ואתגרים משמעותיים. ראו, למשל: Ellen M. Bublick, Tort Suits Filed by Rape and Sexual Assault Victims in Civil Courts: Lessons for Courts, Classrooms and Constituencies, 59 S.M.U. L. Rev. 55, 57 (2006) ("[the] use of the tort system is still atypical… still presents a significant set of concerns and challenges for victims"). לעניין השיח הציבורי והקצאת המשאבים ראו גם את הדוח של הבית הלבן הקורא לפעולה בתחום של עבֵרות מין: The White House Council on Women and Girls, Rape and Sexual Assault: A Renewed Call to Action (Jan. 2014).
[11] טיעון זה מחייב אומנם בחינה אמפירית, אולם ההנחה כי למשאבים שבידי הניזוק (ושהוא עלול להפסיד אם לא יזכה בתביעה) יש השפעה גדולה יותר על החלטתו מאשר סכום הזכייה הצפוי (משאבים שהוא עשוי לקבל אם יזכה בתביעה) מקבלת תימוכין במחקרים שהראו כי אנשים אינם מייחסים אותו משקל להפסדים ולרווחים. אנשים שונאים להפסיד יותר מכפי שהם אוהבים להרוויח. דהיינו, כל שקל שהם עלולים להפסיד מקבל משקל גדול יותר מכל שקל שהם עשויים להרוויח (ראו: Daniel Kahneman & Amos Tversky, Prospect Theory: An Analysis of Decision Under Risk, 47 Econometrica 263 (1979)). אומנם בתביעה נגררת חבותו של הנתבע כבר הוכרעה במסגרת ההליך הפלילי, ולכן הסיכון בהגשת תביעה הוא קטן יחסית מבחינה זו, אך אין לדעת עד כמה נתון זה אכן ידוע לניזוקים, ועד כמה הוא מובא בחשבון. נוסף על כך, יש שיקולים כלכליים בולטים נוספים בתביעות נגררות בעבֵרות חמורות, כגון מצבו הכלכלי של הנאשם, שאינו טוב בדרך כלל.
[12] על כך שפעמים רבות אין בידי הנאשם המשאבים כדי לפצות את המתלוננת ראו, למשל: Myka Held & Juliana McLaughlin, Rape & Sexual Assault, 15 Geo. J. Gender & L. 155, 190 (2014).
[13] עניין טווק, פס' 34 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז.
[14] ס' 2 לחוק התגמולים (ילד שנתייתם עקב מעשה אלימות במשפחה), התשנ"ה-1995.
[15] עניין טווק, פס' 34 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז.
[16] שם, פס' 3 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז.
[17] עניין פלוני, פס' 12 לפסק דינו של השופט מלצר.
[18] שם, פס' 26 ו-38(ב) לפסק דינו של השופט מלצר.
[19] למעט בתביעות לפי ס' 4(א)(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, בכל הנוגע בכאב וסבל בלבד.
[20] עניין פלוני, פס' 35 לפסק דינו של השופט מלצר.
[21] עניין טווק, פס' ג לפסק דינו של השופט רובינשטיין.
[22] שם, פס' 5 לפסק דינו של השופט שהם.
[23] עקב כך ש"שאלת האחריות" הנזיקית הוכרעה ואינה מצריכה בירור.
[24] אומנם, לפי פסק הדין בעניין פלוני בית המשפט מוסמך לפסוק פיצוי ללא חוות דעת, אך מדובר בפיצוי בגין כאב וסבל בלבד, ולא בגין יתר ראשי הנזק. לראיה, גם הליכים משפטיים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים עשויים להימשך שנים, אף שהליכים אלה אינם עוסקים בשאלת החבות, אלא בגובה הפיצוי בלבד. ראו, למשל, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים מידע למשפחות נפגעי תאונות דרכים 18 (מהדורה שלישית, 2009), שם מצוין כי "תביעה בבית משפט עלולה להתארך מספר שנים".
[25] עניין טווק, פס' 24 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז.
[26] עניין זה מעלה את השאלה מה עדיף: חיסכון של התדיינות משפטית אף במחיר של פיצוי חֶסר קטן או שמא פיצוי חֶסר משמעותי על מנת לתמרץ הגשת תביעות אשר יניבו פיצוי מלא. אולם מתח זה נוצר רק אם מניחים כי הפיצוי הוא תולדה של חישוב מדויק/אובייקטיבי כלשהו. בהינתן שממילא פסיקת הפיצוי, בעיקר בגין כאב וסבל, מבוססת על אומדנה, לא ברור אם ניתן לדבר ברצינות על פיצוי "חסר" או פיצוי "מלא". בכל זאת, לשם המחשת המתח נניח כי לניזוק מסוים נגרם נזק של 500,000 ש"ח. אם בית המשפט הפלילי יפסוק לו פיצוי של 258,000 ש"ח, הוא יימנע מהגשת תביעה נגררת, אף שחלק מנזקיו נותרו ללא פיצוי – זו התוצאה שתתקבל אם תקרת הפיצוי תחול על כל ניזוק. לעומת זאת, אם בית המשפט הפלילי יפסוק לו פיצוי של 100,000 ש"ח, הוא לא יסתפק בסכום זה וישאף להגיש תביעה – זו התוצאה שתתקבל אם תקרת הפיצוי תחול על מעשה העבֵרה כולה. אנו מעדיפים, כאמור, את האפשרות הראשונה.
[27] עניין טווק, פס' 5 לפסק דינו של השופט שהם.
[28] שם, פס' 3 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז.
[29] ראו, למשל, ע"א 189/66 ששון נ' קדמה בע"מ, פ"ד כ(3) 477, 479 (1966) ("הפרוצידורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל-דין כדי להכניסו לתוכה"); רע"א 4038/09 ברונשטיין נ' בלינדר, פס' 27 לפסק הדין (פורסם בנבו, 19.7.2009) ("בנסיבות המתאימות, ראוי לסטות מכללי הפרוצדורה, כאשר הדבר דרוש לשם עשיית צדק ואינו פוגע בבעל הדין האחר").
[30] עניין טווק, פס' 1 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז.
[31] שם.
[32] יצוין כי לפי חוק הפרשנות, התשמ"א-1981, השימוש בלשון יחיד ("אדם שניזוק") אינו מגביל כשלעצמו את הפיצוי לניזוק יחיד, שכן "האמור בלשון יחיד – אף לשון רבים במשמע, וכן להיפך" (ס' 5 לחוק).
[33] שם, פס' 7 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז.
[34] שם, פס' 17 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז.
[35] שם, פס' 2 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז.
[36] היה עדיף להשתמש בדוגמה שבה הנאשם עשה מעשה אחד, כגון זריקת רימון, אשר גרם לנפגעים רבים.
[37] עניין טווק, פס' 26 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז.
[38] שם, פס' 9 לפסק דינו של השופט שהם.
[39] שם, פס' 7 לפסק דינו של השופט שהם.
[40] ראו ס' 40ט(א)(7)–(8), 40ט(א)(10)–(11), 51ב(ב1)(2)(ד), 309(3), 354(א1), 354(ד) ו-377ד(א) לחוק העונשין.
[41] עניין טווק, פס' טו לפסק דינו של השופט רובינשטיין. בהקשר זה אף כתב השופט רובינשטיין כי "פסקו בתי המשפט המחוזיים לא אחת פיצויים עד לתקרת הפיצוי לכל נפגע, ומספר פסקי דין כאלה אף אושרו בבית משפט זה, אך ללא שנדונה הסוגיה לגופה במיקודה" (שם, פס' י לפסק דינו). מצב דברים זה, שבו בתי המשפט מטילים כדבר שבשגרה את תקרת הפיצוי לגבי כל ניזוק, ופסקי הדין הללו מאושרים בבית המשפט העליון, מעלה גם הוא תהייה שמא המצב המצוי מעיד על המצב הראוי. הרי משמעות פסיקתו של בית המשפט העליון בעניין טווק היא כי לבית המשפט הפלילי אין סמכות לפסוק מעל ל-258,000 ש"ח לכל הניזוקים גם יחד. אם כך, ואם בחוסר סמכות ובחוסר צדק עסקינן, דבר שעל פניו אינו זניח, כיצד ייתכן ששאלה זו לא התעוררה עד עתה, אפילו ביוזמת בית המשפט, ונפסקו ואושרו בבית המשפט העליון סכומים שהם מעבר לסמכותו של בית המשפט? אומנם אין זה שיקול מכריע, אך זהו שיקול שיש להביאו בחשבון.
[42] שם, פס' 7 לפסק דינו של השופט שהם. ההנחה היא כי מדובר בחשש מפני "מחוזות" ו"גלי הדף" כלכליים, קרי, פסיקת פיצויים מוגזמים ללא הצדקה במסגרת ההליך הפלילי.
[43] דוגמה להיגיון זה ניתן למצוא בהחלטת השופט שלמה פרידלנדר מבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעפ"ת (מחוזי ב"ש) 16262-03-14 טולדנו נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 30.4.2015). החלטה זו עסקה בס' 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, המאפשר לבית המשפט לבטל פסק דין שניתן בהעדרו של נאשם "אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין". דובר בבקשה לבטל פסק דין של בית משפט לתעבורה שניתן לאחר שהנאשם לא הופיע למשפטו. בית המשפט החזיר את התיק לבית משפט השלום על מנת שישקול את ביטול פסק הדין, תוך שהוא מפנה את בית משפט השלום לעיין במחקר אמפירי ובמאמר שפורסם על בסיסו. כפי שציין השופט פרידלנדר, מהמחקר עולה כי נאשם שהיה מתייצב לדיון באותן נסיבות היה צפוי לעונש פסילה של 7 חודשים בלבד, כך ש"על פני הדברים, משמעות הדבר היא שעל הנאשם נגזרו 7 חודשי פסילה בגין הכמות (הגבולית) של האלכוהול, ועוד 17 חודשי פסילה בשל אי-התייצבותו לדיון". דברים אלה מלמדים כי המונח "עיוות דין" אינו בעל תוכן עצמאי. ניתן להחליט אם היה כאן "עיוות דין" אם לאו רק לאחר השוואה למצב הדברים שהיה נוצר אילו התייצב הנאשם למשפטו. רק כאשר נתונים אלה לנגד עיניו, יכול בית המשפט לשקול אם לנאשם שלא התייצב למשפטו נגרם עיוות דין.
[44] בהתאם ל"שיטת הידות" שנקבעה בע"א 140/00 עיזבון אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486 (2004).
[45] לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השכר החודשי הממוצע למשרות שכיר של ישראלים עומד, נכון לחודש מרץ 2016, על 10,128 ש"ח. נתון זה עומד על 9,883 ש"ח אם מביאים בחשבון גם עובדים זרים.
[46] חישוב הפסד ההשתכרות הוא כלהלן: אלמלא הרצח הייתה הקורבן צפויה לחיות 40 שנים נוספות, מתוכן 25 שנים עד גיל הפנסיה ו-15 שנים נוספות לאחר היציאה לפנסיה. הקורבן הייתה המשתכרת היחידה. את בתה הגדולה אין להביא בחשבון בחישוב הפסד ההשתכרות, שכן היא מעל גיל עשרים ואחת. משנת 2014 עד שנת 2016 (3 שנים) יש 4.3 ידות (1 יד לקורבן + 1/3 יד לחיילת + 1 יד לבת הקטינה + 1 יד של חיסכון + 1 יד של משק הבית), כך שהפסד ההשתכרות עומד על 7,675 ש"ח בחודש, ובסה"כ 276,300 ש"ח (הריבית למשך שנה וחצי זניחה ולכן נתעלם ממנה); משנת 2017 עד שנת 2023 (7 שנים, מקדם היוון 75.6813) – ממועד שחרורה של הבת החיילת עד מועד גיוסה של הבת הקטינה – יש 4 ידות, כך שהפסד ההשתכרות עומד על 7,500 ש"ח בחודש, ובסה"כ 567,609 ש"ח; משנת 2024 עד שנת 2026 (3 שנים, מקדם היוון 34.2864) – ממועד גיוסה של הבת הקטינה עד מועד שחרורה – יש 3.3 ידות, כך שהפסד ההשתכרות עומד על 6,970 ש"ח בחודש, ובסה"כ (כולל מקדם היוון כפול 0.7894) 188,647 ש"ח; משנת 2027 עד שנת 2038 (12 שנים, מקדם היוון 120.8040) – מועד יציאתה של הקורבן לפנסיה – היא נחשבת רווקה חסרת תלויים, כך שהפסד ההשתכרות החודשי עומד על 30% (3,000 ש"ח), שהם (כולל מקדם היוון כפול 0.7224) 261,806 ש"ח; ומשנת 2039 עד שנת 2053 (15 שנים, מקדם היוון 144.8054) – תקופת הפנסיה של הקורבן, שבמהלכה יש להניח שהיא הייתה משתכרת רק 70% (7,000 ש"ח) – היא נחשבת רווקה חסרת תלויים, כך שהפסד ההשתכרות עומד על 30% (2,100 ש"ח), שהם (כולל מקדם היוון כפול 0.5066) 154,052 ש"ח. הסכום הכולל עומד על 1,448,414 ש"ח.
[47] עניין טווק, פס' 7 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז.
[48] על דברים אלה אפשר להשיב לכאורה כי חישוב המבוסס על הנחות סטטיסטיות בדבר "מה היה קורה אילו" אינו מהווה תחליף להוכחות פרטניות, וכי יש להוכיח את הזכאות לפיצוי הנזיקי ואת גובהו (ראו, למשל, שם, פס' 9 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז). נכון כי הפיצוי תלוי כעיקרון במקרה הספציפי. אולם הכרעות רבות במקרים ספציפיים מושפעות מקונוונציות ומנתונים סטטיסטיים ותלויות בהם, גם אם הדבר לא נאמר באופן מפורש, ולעיתים אף למרות מה שמוכח בראיות. כך, למשל, התפתחה בבתי המשפט פרקטיקה של פסיקת פיצוי בגין עזרת צד ג בהתאם לסכום שנפסק בהלכת אקסלרד (ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור-שמיר, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(4) 450 (2000)). דהיינו, גם מקום שחווֹת הדעת המקצועיות מלמדות על עלויות שונות מאלה שנקבעו בהלכת אקסלרד, בתי המשפט פונים פעמים רבות לקונוונציה שנפסקה, לכל הפחות כקו מנחה בדבר מה שראוי. ראו, למשל, ע"א 3590/08 המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ נ' פת, פס' 9 לפסק הדין (פורסם בנבו, 13.5.2010): "הלכת אקסלרד היא ללא ספק קו מנחה בקביעת הפיצוי בראש הנזק של עזרת צד ג'… הלכת אקסלרד משמשת מעין מצפן וקו מנחה באשר לגובה הפיצוי." בהינתן החיסכון בהתדיינויות, ייתכן שיש לשאוף לסטנדרטיזציה כזו גם בראשי נזק נוספים.
![]()
![]()
בית-משפט 
